החוקה והמדינה
§16 האמנה ומדרג הנורמות
מעל כל פעולה רגילה של המדינה ניצבת האמנה, דין קוגנטי (jus cogens) שאף תפוקות המאזֵן מחדש עצמו לעולם לא יגברו עליו. פסגתה כלל, לא אדם: קצה בלתי מחולק של סמכות המפוזרת דרך פנקס הערך, מחייבת עד שתבוטל אך לעולם אינה חסינה, עם בית משפט אחד המבטל כל דבר הסותר אותה. הדין העליון יוקר במכוון לשינוי, ההשרשה היא העם הכובל את עצמו נגד תפיסתו העתידית של עצמו, והביקורת מכוננת: אמנה בלא בית משפט לאכוף אותה אינה אלא קלף.
מבחן אחד נושא את מלוא הנטל. פעולה כופה תקפה לפי האמנה רק אם בית דין עצמאי, היודע את הכללים הפומביים ואת עובדות המקרה אך לא את קריאת הערך, יכול היה להגיע לאותה תוצאה. מקום שבו הערכת Æ היא הנימוק הנושא לכפייה, הפעולה בטלה; וקטור הערך רשאי לכוון אילו כללים כלליים ישקול המחוקק, אך לעולם אין הוא רשאי בעצמו לבסס החלטה כופה. (הטיפול המכוון לקורא מצוי בהאמנה; המכניקה החוקתית כאן.)
§17 זכויות, פשע וצדק כאיזון מחדש
הצדק הוא איזון מחדש, אך תחום בחדות. הכפייה מופעלת על מעשים שהתגלו, לעולם לא על כוונה מוחשת, החיישן רשאי לקרוא נטייה במצרף, אך החרב מגיעה אל המעשה בלבד. הדין אינו רטרואקטיבי; הסנקציה מרתיעה, אין היא נוקמת; והיא מדודה, לא מרבית, פוגשת פגיעה בתיקון מידתי, לא הנקמה המתקנת יתר על המידה ולא הרחמים המוחלטים עד כדי מחיקת ההבדל בין משתף פעולה לבין בוגד.
שער הכפייה הוא עקרון הנזק בצורתו המזערית, מנוסח כהדדיות: אסור להטיל נזק בין מסגרות; לעולם אין לכפות תפיסה של הטוב. הפשע נענה בהשבת הווקטור שהמעשה פגע בו, לא בנקמה מוסרית, והפְּנים הבלתי ניתן להפרה של האדם הוא גבול שאין כוח רשאי לחצות.
§18 המנגנון, זרימות-ערך, לא תרשימי ארגון
המדינה מתוארת כזרימות-ערך, לא כתרשימי ארגון. מנגנון התיקון שלה בלתי אישי, כל פעולה מיוחסת לכלל המפורסם, לעולם לא לפרצוף, ולכן אין הוא בונה מחנות, ונושאי המשרה בו אוחזים כוח המנותק מהתעשרות פרטית. עליו להיות קניינה של הפוליטיה, לעולם לא פלטפורמה שכורה, שכן חיישן או אוכף שאול וכשיר תופס את שוכרו דווקא בהצלחתו.
הכפייה מולידת התרעומת, תפיסת הרנטה, אכיפת התקרה, דמורג, מנותבת דרך בורר כבול-כלל, כך שהטינה נדבקת אל המכשיר הבלתי אישי בעוד הפוליטיה שומרת לעצמה את ענייני החסד: זכויות, דיבידנד, לגיטימיות. החישה רחבה ומבוזרת לפי סובסידיאריות; טביעת הרגל הכופה צרה, מקובעת לצווארי בקבוק, ומזערית-מספקת.
§19 שלוש החובות והבסיס הפיסקלי
למדינה שלוש חובות, להגן על האדם, לספק את הרצפה, ולתקן את המסגרת, ובסיס אחד המממן את שלושתן: רנטה נתפסת, לא מסים על עבודה מורווחת. זוהי הנדסה פיסקלית, לא צדקה. אוצר בר-קיימא נשען על עם משגשג, שכן רנטה ניתן לקצור רק מגוף חברתי מתפקד: הַרְעֵב את הגוף וזרימות הערך קורסות, ועמן ההכנסה.
לגיטימיות וכושר-פירעון הם אפוא אותו משתנה עצמו. מדינה המניחה לעמה ליפול אל מחסור אינה מכזיבה אותו מוסרית בלבד; היא מפרקת את בסיסה הפיסקלי עצמו, הרצפה היא הקרקע שעליה עומד האוצר.
§20 חברוּת, יחסי חוץ, ומצב חירום
החברוּת נעה יחד עם תנאי ההשתתפות: המעמד והחובה נעים כאחד, עם רצפה גופנית בלתי ניתנת לוויתור מתחת לכל חבר. מצב החירום תחום בעצם תכנונו, מנגנון הפעלה ברוב מיוחס, פקיעה קשוחה, ביקורת בדיעבד מחייבת, וסעיף אל-תיגע: סמכות חירום רשאית לפעול במהירות בתוך המסגרת, אך לעולם אינה רשאית לתקן את האמנה, לכתוב מחדש את כללי מאזן-ההשבה עצמם, או לבטל את הבלמים, והיא פוקעת מאליה. הסעיף מתקשה ביותר תחת לחץ קיומי, במקום שבו טעם המדינה היה מרפה ממנו.
כלפי חוץ, התורה אינה התפשטותית: הצמיחה היא שגשוג פנימי, לעולם לא כיבוש, משום שהחילוץ החוצה משחית את הסדר החופשי בבית. מעצמה עוינת בעלת עיקרון מנוגד נחשבת לאופן כשל קבוע שיש להתגונן מפניו, לא לחזר אחריו.