אקסיאקרטיה, במילים פשוטות
מדינה מייצרת סוגים רבים של ערך: בריאות, ידע, אמון, כוכב לכת חי, לא כסף בלבד. אקסיאקרטיה היא דרך ממשל שחשה את כולם, קולטת את העושר שאיש לא הרוויח, ושומרת כל חיים מעל רצפה. הנה היא בלי הז׳רגון.
הבעיה: עבודה והכנסה מתפרקות זו מזו
לאורך כל ההיסטוריה החזיק כלל פשוט: הרווחת בעבודה. המדינות, בתורן, מימנו את עצמן ברובן ממיסוי אותה עבודה. המהפכה התעשייתית של הבינה המלאכותית שוברת את הכלל. כאשר מכונות עושות יותר ויותר מן הייצור, השכר מפסיק לעקוב אחר הערך הנוצר, ומדינה שמתקיימת ממסי שכר ומעסיקים גוועת לאט בדיוק כאשר אזרחיה זקוקים לה ביותר. תיקון המערכת הישנה בצ׳קי רווחה גדולים יותר מטפל בתסמין. אקסיאקרטיה משנה את מה שהמדינה מודדת ואת האופן שבו היא מממנת את עצמה.
הרעיון: ממשל לפי ערך, לא לפי מיסוי העבודה
במקום לשאול ״כמה כסף החליף ידיים?״, אקסיאקרטיה שואלת ״כיצד שלום הערך האמיתי של החברה?״, על פני צירים רבים בו-זמנית. היא קוראת את התמונה הזו ברציפות, מבחינה היכן דברים יוצאים מאיזון, ומתקנת את התנאים: את הרצפות, את התקרות, את מחיר הנזק, בעודה מותירה את בני האדם חופשיים לחיות, לבחור וליצור בתוכם. שורה אחת לוכדת את כל העמדה:
היא מתקנת את המסגרת, היא אינה מכוונת את חייך.
כיצד היא פועלת, בחמש תנועות
1 · היא מודדת ערך במלואו
עשרת צירי הערך: כלכלי, חינוכי, מדעי, בריאות ודמוגרפיה, קוגניטיבי, תשתיתי, חברתי, אקולוגי, משמעות וידע, מורגשים יחד, כך שהמדינה אינה עוד עיוורת לכל דבר מלבד כסף. ראו את וקטור הערך ←
2 · היא קולטת את מה שאיש לא הרוויח
חלק מן העושר מורווח במאמץ ובהמצאה; חלק הוא רנטה לא מורווחת, מקרקע, ממונופול, או מכוח מחשוב גולמי שהמשותף יצר. אקסיאקרטיה מותירה את המורווח כשהוא, וקולטת את הלא-מורווח.
3 · היא משלמת דיבידנד וקובעת רצפה
הרנטה הנקלטת מממנת דיבידנד אזרחי ורצפה של יכולת ממשית תחת כל חיים, לא צדקה, אלא הבסיס שחברה מודרנית זקוקה לו כדי להישאר יציבה וחופשית.
4 · היא מגבילה ריכוזיות דוהרת
תקרה מונעת מכוח ומעושר להיערם עד שהם קולטים את המדינה עצמה. היא מחייבת מוקדם ולפי כלל, לעולם לא כנשק נגד אדם.
5 · היא מצייתת לאמנה בלתי ניתנת להפרה
מעל לכל זה ניצבת רשימה קצרה של זכויות שאף רוב ואף אלגוריתם אינם רשאים לבטל, החזקה ביותר בדיוק כשמפתה ביותר להפר אותן. ראו את האמנה ←
מה שלעולם לא תעשה
אקסיאקרטיה אינה מתכננת ואינה אומנת. היא אינה אומרת לך מה להעריך, במה להאמין, או מי להיות; היא אינה תופסת את המורווח ואינה מנהלת את עסקך; היא אינה יודעת מהו ״הטוב״ ולעולם אינה טוענת שכן. היא קובעת את תנאי הגבול ומשחררת את הפנים: השוק ממשיך להתנקות, החיים הפרטיים נשארים פרטיים, ואזור בלתי מכוון נותר פתוח במכוון לגילוי ולמחלוקת. ערך הופך למשהו שהמדינה יכולה לפעול לפיו רק כאשר העם מצביע שכך יהיה, מעשה חברתי מוצהר, לעולם לא טענת שליט שהוא יודע טוב יותר.
יום תחת אקסיאקרטיה
אתה מתעורר עם רצפה תחתיך: דיור, בריאות, למידה, והזמן להשתמש בהם מובטחים, כך שאף בחירה שלך אינה נעשית מתוך פחד גרידא. עבודתך, בשכר או ללא שכר, משרה או מלאכה או טיפול באחרים, נרשמת כערך על פני יותר מציר אחד, לא רק כשורת שכר. דיבידנד מגיע, ממומן מרנטות על קרקע, על נתונים ועל מחשוב שאיש בודד לא יצר. המחירים עדיין מספרים לך כמה עולים דברים; השווקים עדיין מתנקים. אך מחיר הזיהום, הנזק והצבירה גלוי כעת במה שאתה משלם, כך שהבחירה הזולה ביותר היא לעיתים קרובות יותר הטובה יותר. פעם בשנה אתה מסייע לשקלל את מה שהמדינה מתייחסת אליו כאל ערך. שום דבר אינו שוטר על מחשבותיך; רבות מגן על מעמדך.
שאלות נפוצות
האם זו סוציאליזם?
לא. היא שומרת על קניין פרטי במורווח, שומרת על השווקים, ומסרבת לניהול מרכזי של הכלכלה. היא מלאימה רק את הרנטה הלא-מורווחת. זו דרך שלישית, לא קפיטליזם כרגיל ולא תכנון מרכזי.
מי מחליט מה נחשב ״ערך״?
ההשפעות נמדדות באופן אובייקטיבי; משקלן היחסי נקבע בהצבעה. המדינה לעולם אינה טוענת שהיא יודעת מהו הטוב, היא מבצעת הערכה שהעם הצהיר עליה, תחת כללים וזכויות שאין ביכולתה לבטל.
האם מדינה שחשה הכול אינה מדינת מעקב?
החיישן הוא מצרפי וסטטיסטי, הוא קורא זרמים והתפלגויות, לעולם לא מרשם של חייהם הפרטיים של יחידים, והגנות חופש המחשבה של האמנה מחייבות אותו. הוא מעיר; הוא אינו מצנזר.
האם מישהו הראה שהיא יכולה לשרוד?
זו הנקודה של הסימולציה (MOS), לא הדגמת אוטופיה אלא מפת חבלה שמראה היכן העיצוב מחזיק והיכן הוא מנוצל לרעה, כך שההגנות נבנות עוד לפני ההשקה.