יסודות
§1 הקרע
לאורך כל ההיסטוריה הכתובה חילק מנגנון יחיד את אמצעי הקיום: בני אדם השתכרו בעבודתם, והמדינה מימנה את עצמה במיסוי אותה עבודה. המהפכה התעשייתית של הבינה המלאכותית מנתקת אותו. ככל שמכונות ומודלים נוטלים על עצמם חלק גדל והולך מן הייצור, הערך הנוצר חדל לזרום בחזרה דרך השכר, התפוקה עולה בעוד חלקו של השכר יורד, ומדינה המתקיימת על מיסי שכר והכנסה מגלה כי בסיסה נשחק דווקא בעת שבה זקוקים אזרחיה לתמיכה יותר מכל.
התשובות המקובלות מטפלות בסימפטום. העברות גדולות יותר, הממומנות ממיסוי בסיס שכר מתכווץ, הן גשר אל הריק; ומדינה המנסה לכוון את הכלכלה החדשה מתנגשת היישר בבעיית הידע. אקסיאקרטיה משנה במקום זאת את שני המשתנים העמוקים ביותר: מה המדינה מודדת, ערך במלוא היקפו, לא כסף בלבד, וכיצד היא מממנת את עצמה, בלכידת רנטה לא מורווחת במקום מיסוי עבודה מורווחת.
§2 מסגור מחדש: החברה כגרף של ממירי ערך
אקסיאקרטיה מתארת חברה מחדש לא כזרם של כסף אלא כגרף של ממירי ערך, בני אדם, חברות, מוסדות ומערכות הצורכים, ממירים ויוצרים ערך לאורך ממדים רבים בעת ובעונה אחת. הערך שהם מזיזים נתפס בידי וקטור-Æ: עשרת צירי הערך (כלכלי, חינוכי, מדעי, דמוגרפי, קוגניטיבי, תשתיתי, יציבות חברתית, אקולוגי, משמעות, אפיסטמי), ולצדם וקטור עצמאי של אנטי-ערך, הנזקים שחברה מייצרת, הנספרים בזכות עצמם.
זהו המסגור מחדש שפולני כינה הטמעה מחדש: הכלכלה היא ספירה אחת בתוך חברה, לא כולה, ומדינה העיוורת לכל דבר זולת ערך-חליפין ממשלת בכושל את היתר. וקטור-Æ הוא הדרך שבה התמונה כולה נעשית נראית, וחשוב מכך, ניתנת לממשל, בלי לכווץ כל סוג של ערך למספר יחיד.
§3 מהי אקסיאקרטיה, ומה אינה
אקסיאקרטיה אינה לא קפיטליזם-כרגיל ולא תכנון מרכזי. היא משמרת את השוק בשל מה שהוא עושה היטב, סילוק ההקצאה, נשיאת אות הרווח, ומותירה קניין פרטי על המורווח. היא מעבירה לנחלת הכלל רק את הרנטה הלא-מורווחת, וממאנת לכוון הון או עבודה, על יסוד בעיית הידע שעליה מתעקשים סמית והאייק כאחד. זוהי עמדה שלישית: החזק את המורווח, חלוק את הלא-מורווח, כַּוֵּן את המסגרת, שחרר את הפְּנים.
מה שאינה: אינה מתכנן המכתיב תוצאות; אינה אומנת המתווה אורח חיים; אינה טכנוקרטיה הטוענת כי ביכולתה לחשב את הטוב; אינה מדינת מעקב (החיישן שלה מצרפי וסטטיסטי, לעולם לא מרשם של חיים פרטיים). היא מתקנת תנאים, רצפות, תקרות, מחיר הנזק, ומותירה את מרחב הפתרונות פתוח, כשאזור לא-מכוון נשמר במתכוון לגילוי ולמחלוקת.