הכלכלה
§10 שתי שכבות של כסף
הכסף אינו מבוטל, הוא מונמך. הוא שומר על שני תפקידיו המועילים, שכבת סילוק ומכנה משותף (numéraire), אך מאבד את תפקידו כמידה היחידה של ערך: הוא נעשה ציר אחד מבין עשרה, לא הציר שאליו מצומצמים כל האחרים בדממה. הפרדת תפקידו החשבונאי של הכסף מעליונותו האזרחית היא כל המהלך.
דמי ההחזקה (demurrage) חלים אך ורק על יתרות מובטלות בשכבת המחזור החיוני המוגנת, שם הם משמרים את תנועתו של אמצעי התשלום המובטח. חסכונות מורווחים בשכבת הסילוק החופשית מוגנים מפני חיוב המוטל עליהם רק משום שהם מוחזקים. חשיפה רגילה לכלל מפורסם של רנטה, נזק או ריכוזיות נותרת נפרדת מדמי ההחזקה.
§11 השווקים ושכבת החיצוניות
הרווח אינו זהה לערך הציוויליזציוני, אך הוא נותר אות מבוזר חיוני בתוך השוק. האקסיאקרטיה אינה מחליפה אותו בציון מנהלי. היא מתמחרת נזק שיורי מוכח ולוכדת רנטה הניתנת לזיהוי תפעולי, בעוד היא שומרת על פנים השוק בשלמותו לצורך ההקצאה.
השכבה היא היטל פיגוביאני רב-ממדי: טריז מפורסם על מחיר חי היכן שנסחר הנכס הניזוק, מותנה במבחן שהשוק עודנו מתנקה, וממוסגר ביושר כהתחייבות ולא כ"מחיר אמת". מחירים פנימה, כמויות החוצה: המדינה קובעת את המחיר שגורם ייצור ניצב מולו ולעולם אינה מכתיבה את הכמות שהוא בוחר.
§12 קניין, רנטה ונכסי הכלל
הקניין מתחלק לפי מקור, לא לפי רגש: המורווח פרטי ומוגן, "הקדוש והבל-יחולל ביותר" של סמית, ואילו הרנטה הלא מורווחת שייכת לנכסי הכלל. הרנטה נמדדת כערך השוק פחות עלות השעתוק, וחומת האש של הניתנות לשעתוק משרטטת את הקו: הרנטה נצמדת לעמדה בלתי-ניתנת-לשעתוק, מיקום, רצועת ספקטרום, מונופול, אפקט הרשת של פלטפורמה, לעולם לא ליכולת ניתנת-לשעתוק שכל אחד יכול לבנות.
הלכידה נעשית בזרימה קדימה, לא בתפיסה. הואיל ומחיר הנכס הוא פשוט זרם הרנטה שלו מהוון, מיסוי אותו זרם מדלדל את הנכס בלי להפקיע נשמה, משפט ההיוון של מרקס עצמו שהוסב לכלי. ו"קרקע" מוכללת אל הקרקע החדשה, מחשוב, נתונים, ואפקטי רשת, שאותם יצרו נכסי הכלל במידה מכרעת ושאותם לא שעתק שום מאמץ פרטי.
§13 מנוע ההון והאשראי
ההון מגויס, לעולם אינו מכוּון. האשראי מפעיל מלאי מת, אין הוא מכשף הון מן האין, ולכן המנוע מתגמל הלוואה סבלנית ויצרנית על פני תביעות ספקולטיביות על "כל העושר שאפשר אי פעם לייצר". רף בעיית הידע עומד בעינו: המדינה מעצבת את תנאי הגבול של ההשקעה, אין היא בוחרת את ההשקעות.
למימון תפר מורווח ולא-מורווח משלו, תשואת המיזם מורווחת, רנטת המחסור הטהורה על ההון אינה מורווחת, והוא ממושמע בהתאם. הון פיקטיבי ומינוף דוהר מוגבלים בנקודת המשען המערכתית; המייצבים נגד-מחזוריים וניתנים להשעיה, לעולם אינם מכווצים באופן מכני ברגע שבו הנזילות נחוצה ביותר (טעות 1844).
§14 צדק חלוקתי
הרנטה הנלכדת מממנת שני דברים: דיבידנד אזרח ורצפה של יכולת ממשית תחת כל חיים. הרצפה היא יכולת, לא מזומן בלבד, בלתי מותנית, אינה תלוית שכר, וממומנת מרנטה, ולכן היא מעלה את שכר ההסתייגות במקום לסבסד שכר נמוך; ובעידן שלאחר העבודה עליה לטפח את היכולת להשתמש בזמן המשוחרר, שכן העברה חשופה בצירוף בטלה מולידה אנומיה, לא שגשוג.
הרצפה שייכת לכל אדם ואדם. קבוצה אינה יכולה ליצור תביעה פיסקלית רק בכך שהיא קוראת לעצמה בשם. קבוצות הנוגעות לרצפה מוכרות באמצעות קריטריונים מפורסמים, יציבים וקשורים לפגיעוּת, ספי פרטיות וביקורת עצמאית; סטטיסטיקת הקבוצה חושפת כשל מובנה בלא להפוך גבול שרירותי של קבוצה לתביעה על נכסי הכלל.
מעליה ניצבת תקרת מניעה נגד ריכוז ורצועה תחומה, המונעות מן העושר והכוח להצטבר עד שישתלטו על המדינה עצמה. התקרה מחייבת מוקדם, לפי כלל כללי, ומכוילת מחדש אל מצרף נע, לעולם לא למפרע ולעולם לא כנשק נגד אדם. יחד, הרצפה-מלמטה והתקרה-מלמעלה מייצרות את המעמד האמצעי הגדול והיציב שעצם קיומו הוא כושר-הישרדות: המתת החסד ההדרגתית של בעל הרנטה, בלא לפגוע במורווח.
§15 ניתוב ערך בין מסגרות
הערך הוא פרספקטיבי. אזרח, משפחה, עסק, קהילה והמדינה עשויים להעריך את אותה זרימה עצמה באופן שונה, בלא שמסגרת אחת תצומצם לאחרת. לפיכך האקסיאקרטיה אינה מנהלת פנקס עליון של ערך אמיתי. היא מנהלת אוצר מילים משותף לחליפין, ומסגרת ציבורית להחלטות ציבוריות.
הניתוב בין המסגרות מחפש זרימות המשפרות את מצבו של כל משתתף במסגרת של אותו משתתף עצמו. המדינה רשאית לפרסם ביקוש, לספק רצפה, לתמחר נזק חוצה-גבולות מוכח, או להסיר צוואר בקבוק. אין היא רשאית לכפות על שחקן לכנות את התוצאה בעלת ערך. כל משתתף חושף אך ורק את ההיטל המזערי הנדרש לעסקה; המסגרות הפרטיות הגולמיות נותרות מקומיות. אם תיקון ציבורי מקדם את מסגרת המדינה בעודו מרע את מצבם של המשתתפים במסגרות שגילו, על התיקון לעצור, להצטמצם, או להיות נתון לערעור.