הכלכלה
§10 שתי שכבות של כסף
הכסף אינו מבוטל, הוא מונמך. הוא שומר על שני תפקידיו המועילים, שכבת סילוק ומכנה משותף (numéraire), אך מאבד את תפקידו כמידה היחידה של ערך: הוא נעשה ציר אחד מבין עשרה, לא הציר שאליו מצומצמים כל האחרים בדממה. הפרדת תפקידו החשבונאי של הכסף מעליונותו האזרחית היא כל המהלך.
והוא מוּנע לנוע. דמי החזקה (demurrage), עלות אחזקה קטנה על כסף מובטל, מסירים את הפרמיה המאפשרת לכסף "לשלוט בכיפה" בכך שהוא נשחק לאט מכל הנכסים; האגירה נענשת והנזילות משתחררת. משום שמס על מזומן מובטל בלבד פשוט ירדוף את האגירה אל מעין-כסף, מתכות, או קרקע, מוצמדים דמי ההחזקה למשטר הכללי של מניעת האגירה ולכידת הרנטה, כך שאין מסתור זול יותר.
§11 השווקים ושכבת החיצוניות
פנים השוק נשמר בשלמותו: הוא מסלק את ההקצאה ונושא את אות הרווח, והאקסיאקרטיה אינה גוברת עליו. את מה שהוא עושה בגרוע, התעלמות מן הנזק שעסקה כופה על צירים שהמחיר אינו רואה, מתקנת שכבה על-גבית, ולא תפיסת ההגה.
השכבה היא היטל פיגוביאני רב-ממדי: טריז על מחיר חי היכן שנסחר הנכס הניזוק, מותנה במבחן שהשוק עודנו מסלק, וממוסגר ביושר כהתחייבות ולא כ"מחיר אמת". מחירים פנימה, כמויות החוצה, המדינה קובעת את המחיר שגורם ייצור ניצב מולו ולעולם אינה מכתיבה את הכמות שהוא בוחר. את מה שהשוק עושה היטב הוא שומר; את מה שהוא עיוור אליו, השכבה הופכת לגלוי ובר-תשלום.
§12 קניין, רנטה ונכסי הכלל
הקניין מתחלק לפי מקור, לא לפי רגש: המורווח פרטי ומוגן, "הקדוש והבל-יחולל ביותר" של סמית, ואילו הרנטה הלא מורווחת שייכת לנכסי הכלל. הרנטה נמדדת כערך השוק פחות עלות השעתוק, וחומת האש של הניתנות לשעתוק משרטטת את הקו: הרנטה נצמדת לעמדה בלתי-ניתנת-לשעתוק, מיקום, רצועת ספקטרום, מונופול, אפקט הרשת של פלטפורמה, לעולם לא ליכולת ניתנת-לשעתוק שכל אחד יכול לבנות.
הלכידה נעשית בזרימה קדימה, לא בתפיסה. הואיל ומחיר הנכס הוא פשוט זרם הרנטה שלו מהוון, מיסוי אותו זרם מדלדל את הנכס בלי להפקיע נשמה, משפט ההיוון של מרקס עצמו שהוסב לכלי. ו"קרקע" מוכללת אל הקרקע החדשה, מחשוב, נתונים, ואפקטי רשת, שאותם יצרו נכסי הכלל במידה מכרעת ושאותם לא שעתק שום מאמץ פרטי.
§13 מנוע ההון והאשראי
ההון מגויס, לעולם אינו מכוּון. האשראי מפעיל מלאי מת, אין הוא מכשף הון מן האין, ולכן המנוע מתגמל הלוואה סבלנית ויצרנית על פני תביעות ספקולטיביות על ”כל העושר שאפשר אי פעם לייצר”. רף בעיית הידע עומד בעינו: המדינה מעצבת את תנאי הגבול של ההשקעה, אין היא בוחרת את ההשקעות.
למימון תפר מורווח ולא-מורווח משלו, תשואת המיזם מורווחת, רנטת המחסור הטהורה על ההון אינה מורווחת, והוא ממושמע בהתאם. הון פיקטיבי ומינוף דוהר מוגבלים בציר המערכתי; המייצבים נגד-מחזוריים וניתנים להשעיה, לעולם אינם מכווצים באופן מכני ברגע שבו הנזילות נחוצה ביותר (טעות 1844).
§14 צדק חלוקתי
הרנטה הנתפסת מממנת שני דברים: דיבידנד אזרח ורצפה של יכולת ממשית תחת כל חיים. הרצפה היא יכולת, לא מזומן בלבד, בלתי מותנית, אינה תלוית שכר, וממומנת מרנטה, ולכן היא מעלה את שכר ההסתייגות במקום לסבסד שכר נמוך; ובעידן שלאחר העבודה עליה לטפח את היכולת להשתמש בזמן המשוחרר, שכן העברה חשופה בצירוף בטלה מולידה אנומיה, לא שגשוג.
מעליה ניצבת תקרת מניעה נגד ריכוז ורצועה תחומה, המונעות מן העושר והכוח להצטבר עד שיתפסו את המדינה עצמה. התקרה מחייבת מוקדם, לפי כלל כללי, ומכוילת מחדש אל מצרף נע, לעולם לא למפרע ולעולם לא כנשק נגד אדם. יחד, הרצפה-מלמטה והתקרה-מלמעלה מייצרות את המעמד האמצעי הגדול והיציב שעצם קיומו הוא כושר-הישרדות: המתת החסד ההדרגתית של בעל הרנטה, בלא לפגוע במורווח.