המערכת  ›  חלק V · החוקה והמדינה

חברוּת, יחסי חוץ, ומצב חירום

מה פירוש הדבר

שלושה דברים שוכנים כאן. החברוּת נעה עם תנאי ההשתתפות, המעמד והחובה נעים יחדיו, ומתחת לכל חבר מונחת רצפה גופנית בלתי ניתנת להפקעה (מזון, אוויר, תרופה, שלמות הגוף) שאין חישוב שרשאי להגיע אליה. מצב החירום תחום בתכנון: משבר אמיתי עשוי להצית פעולה מהירה, אך כוח החירום לעולם אינו יכול לתקן את האמנה, לשכתב את כללי המאזן, או לבטל את הבלמים, והוא פוקע מאליו. הדגם הוא של רומא: הרודנות החוקתית, בעלת תכלית יחידה ומוגבלת בזמן, "עשתה טוב", בעוד הדצמווירט חסר-הקצה הפך לעריצות. והמדינה אינה מרחיבה: הצמיחה היא שגשוג פנימי, לעולם לא כיבוש, משום שמיצוי כלפי חוץ משחית את הסדר החופשי בבית.

מדוע האקסיאקרטיה זקוקה לכך

כל חוקה פוגשת את מבחנה הקשה ביותר במצב החירום, שבו "שלום המדינה גובר על הכול" הוא התירוץ הרגיל להשעיית זכויות בדיוק כשהן חשובות מכול; ומדינה החשה ערך עלולה בקלות רבה מדי להצדיק מיצוי כלפי חוץ כ"הרמת הווקטור". § זה קיים כדי לתחום את מצב החירום מראש ולאסור את הפיתוי האימפריאלי בטרם יתעורר.

בהשוואה לגישות אחרות

כנגד ה"ריבון הוא מי שמכריע על מצב היוצא מן הכלל" של שמיט, הדוקטרינה תוחמת את היוצא מן הכלל (טריגר של רוב מיוחס, שקיעה נוקשה, סקירה מחייבת) בדיוק כנגד ההידרדרות של סעיף 48 בוויימאר. התוכן הקונקרטי, סעיף האיסור-לגעת, בלמים חיים, שקיעה המבצעת את עצמה, וההבחנה בין רודנות לבין דצמווירט, הוא של מקיאוולי (מקיאוולי), וכך גם הטיעון האנטי-אימפריאלי שההתרחבות משחיתה את הסדר החופשי. חתירה אקסוגנית מצד מעצמה עוינת בעלת עיקרון מנוגד היא כשל-המצב של אריסטו (אריסטו). הקטלוג המלא של הכשלים מובא ב-§22.