המחלוקת, הריבוי והמרחב הבלתי-מכוון

סדר המתקן את עצמו זקוק להתנגדות כשם שמכשיר זקוק לבדיקה בלתי תלויה. הפרק הזה עוסק במרחב שהמדינה מסרבת במתכוון למשול בו, ובאנשים שזכותם החוקתית היא לטעות.

על מפת הישות המדינית שמנפיקה לשכת החישה יש מחוז המוצג ככתם אפור ריק. אין הוא בלתי מנוטר כדרך שמדינה כושלת אינה מנוטרת; הכבישים מתוחזקים, הרצפה מובטחת, ובתי המשפט ישמעו כל אדם שייכנס בשעריהם. אך שום ציר אינו מנוקד שם, שום תוכנית אינה ממומנת שם, ושום תיקון לעולם אינו נוחת שם. בתוך הכתם הריק שוכנים השנה קומונה המנסה הסדרי קניין שהתורה רואה בהם מיושנים, מסדר דתי הדוחה את מלוא אוצר המילים של מדידת הערך, בית מלאכה הבונה דבר מה שאין לו עדיין שם, וחוג של סופרים המאמינים שההסדר האקסיאקרטי כולו הוא טעות ואומרים זאת בדפוס. הכתם הריק אינו פער בכיסוי. הוא משורטט בכוונה, והוא אחד העצמים המוגנים בקפידה הרבה ביותר בכל החוקה.

אות השגיאה שאין חיישן היכול לבוא במקומו

מדוע תזדקק מדינה החשה עשרה צירים, מתקנת חוסרי איזון ומפרסמת את רווחי הסמך שלה עצמה, למתנגדים? משום שכל מה שתואר עד כה פועל בתוך מפה, וכשליו העמוקים ביותר של הממשל הם כשליה של המפה עצמה. החיישן מסוגל לגלות חוסר איזון בין הצירים שיש לו; אין הוא מסוגל לגלות שהצירים עצמם שגויים, שהמשקלים שהוצבעו מקודדים נקודה עיוורת של דור שלם, שערך כלשהו שאיש עדיין לא נקב בשמו מושמד חרש. בעבור מחלקת השגיאות הזאת קיים בעולם גלאי אחד בדיוק: בני אדם החולקים, החיים אחרת, לעין כול ובלא רשות. מיל ניסח את המנגנון במדויק: האמת מרוויחה יותר אפילו משגיאותיו של מי שחושב במוחו שלו מאשר מדעותיהם הנכונות של המחזיקים בהן משום שנאמר להם להחזיק בהן. החולק אינו רעש במערכת. החולק הוא החיישן היחיד שיש למערכת בעבור מה ששאר החיישנים מחמיצים, והתורה רואה במחלוקת מתמשכת בשאלה כלשהי אות לכך שאיזה אינטרס, כלשונו של מיל, נתון בסכנה לקבל פחות מחלקו.

האייק הפך זאת מרגש ליברלי לתנאי של לגיטימיות. במקום שבו כולם נדרשים לשרת את אותם אידאלים עצמם, הבחין, אפשר להוכיח שהכללים אינם מועילים רק בשקיעתה של האומה כולה; חברה המונהגת באחידות מחקה את מחלקת ההשוואה שכנגדה אפשר היה לשפוט את ההיגוי שלה עצמה. האקסיאקרטיה מקבלת את המסקנה במלואה: ההיגוי מותר רק כל עוד שורד מרחב בלתי-מכוון גדול ורב-גוני שיתחרה במשקלים שהוצבעו ובכך יפריך אותם. המרחב אינו ויתור שהמדינה מוותרת לטובת החירות; הוא קבוצת הבקרה שבלעדיה אין הניסוי של המדינה עצמה ניתן להפרכה כלל. נורת׳ אומר את אותו דבר עצמו בלשון המוסדות: היעילות המסתגלת, נכונותה של חברה לרכוש ידע, לשאת סיכון ולסלק שגיאה, שייכת לחברה המתירה את מרב הניסיונות, וההיגוי המרוכז ממוטט את מספר הניסיונות. וקונפוציוס מספק את המבחן הלוכד את הזיוף. האדם הנעלה, לימד, הרמוני ואינו אחיד; האדם הנחות אחיד ואינו הרמוני. קריאה חלקה באורח מחשיד, דלת שונות, על הצירים החברתיים אינה ראיה לאיזון אלא חתימתה של מונוקולטורה העוטה את פני ההרמוניה. בסדר הזה פה אחד מדליק בדיקה, לעולם לא חגיגה.

המרחב הבלתי-מכוון

מכאן הכתם האפור. המרחב הבלתי-מכוון הוא אזור עומד של החיים החברתיים, מרחבי במקומות אחדים אך לרוב קטגוריה של פעילות, שבו המדינה אינה מודדת דבר, אינה מממנת דבר ואינה מכוונת דבר. שלושת הסירובים נושאי משקל. המדידה נדחית מפני מה שהראה האייק על אודות הידע: חירות הניתנת רק כאשר ידוע מראש כי השפעותיה יהיו מיטיבות אינה חירות, ואילו ידענו כיצד תנוצל החירות, היה הטיעון בעדה נעלם ברובו. מלוא ערכו של המרחב נעוץ בכך שאי אפשר לנקד את תפוקותיו מראש, ולפיכך הוא פטור מניקוד מוקדם מעצם בנייתו ולא מכוח שיקול דעת; שום שיפור עתידי בטלמטריה אינו יכול לבטל פטור הנובע מטבעו של ידע מובלע ומפוזר ולא מחולשתו של החיישן הנוכחי. המימון נדחה מטעם דק יותר: כסף הוא היגוי באמצעים אחרים, וניסוי מסובסד הוא ניסויו של הפטרון. עוניו של המרחב בתמיכה רשמית הוא בדיוק מה שעושה את הצלחותיו לראיה. וההיגוי נדחה משום שהמרחב הוא איבר הגילוי של התורה, המקום שבו נערכים ניסויי החיים של מיל במלוא קנה המידה. רק שם, כלשונו, אפשר להוכיח הלכה למעשה את ערכו של נוהג חדש.

סביב האיבר הזה בונה התורה ארבע משמעות. חידוש העולה מן המרחב אל תוך החברה הנמדדת מקבל השהיית הבשלה, תקופה הפטורה מניקוד, משום שמדדים מוקדמים היו גוזמים בדיוק את אותם ניסיונות שערכם זקוק לזמן כדי להיעשות קריא. ניסוי שאושש עובר אחר כך בנתיב קידום המנהג: אין הוא זוכה בציון טוב בלבד, ביכולתו לעדכן את הגדרות הצירים עצמן, וזו הדרך שבה נותר וקטור הערך בר-שינוי לצמיתות והמפה מוסיפה ללמוד מן הטריטוריה. מתחת לשניהם מונח מצע בלתי מותנה, הרצפה והדיבידנד המגיעים אל שוכני המרחב בדיוק כשם שהם מגיעים אל כל אדם אחר, משום שהקרקע שבה צומחים חיים יוצאי דופן אינה רשאית להיות מותנית בכך שאותם חיים ימצאו חן בעיני מישהו. ומעל כל אלה עומד כלל ענוות הקריאות: ככל שפעילות נמלטת יותר מן הצירים, כן קלה יותר מדידתה, כך שהחריגים נבחנים פחות מכול ולא יותר מכול. עתודה של משקל היגוי שאינה מוקצית לעולם, המוחזקת בעבור ערך שאין ביכולתנו לנקוב בשמו עדיין, היא צורתה הפיסקלית של אותה ענווה עצמה.

פדרציה של מסגרות

המרחב הבלתי-מכוון הוא המקרה הדרמטי של מחויבות שקטה וחודרת ממנו: הערך בתורה הזאת פרספקטיבי עד היסוד. הערך קיים רק בתוך מערכת ערך, מסגרת שיש לה שחקנים משלה, קריטריונים משלה ואופק משלה, ואזרח, משפחה, קהילת מאמינים, קואופרטיב והמדינה הם כל אחד מסגרת כזאת. אין ערך בכללו, ולפיכך אין ספר חשבונות עליון שאפשר לסכם לתוכו את כל המסגרות; הישות המדינית היא פדרציה של מערכות ערך, והמדינה היא מסגרת אחת מביניהן, בעלת מנדט תחום, לעולם לא הקודקוד ולא הבעלים של כל ערך. עשרת הצירים משמשים אוצר מילים משותף העושה את המסגרות ברות-השוואה חלקית, ולא סולם יחיד שעליו הן מדורגות. אף במקום שבו המדינה כן מודדת, היא מודדת כל קהילה כנגד מסגרות ייחוס פר-קוהורטיות ויחסיות-למנהג, קו הבסיס שלה עצמה, ועוקבת אחר תנועה יחסית לאותה מסגרת, לעולם לא אחר התאמה לאידאל של תרבות אחת שהוקפא כאמת המידה של המין כולו. אדם סמית של רגשות מוסריים עומד מאחורי הכלל הזה: כל עם מכייל לעצמו את שביל הזהב של כל מידה טובה, ומדינה שהייתה מנקדת את כל הקהילות כנגד אמצע אחד לא הייתה מודדת ערך אלא כופה טעם.

אלינור אוסטרום הקשיחה את הריבוי הזה לכדי אילוץ תפעולי, שנשאב מתיעוד השדה של מה שהורס למעשה קהילות מתפקדות. ההורס השכיח ביותר אינו ההזנחה אלא רשות מרכזית המניחה שאין קיים שום סדר מקומי בר-תוקף, המלאימה את היער לתועלת המדינה כולה ומייצרת את עצם ההידרדרות שטענה כי היא באה לתקן. מדינה החשה ערך היא, מבנית, אותה רשות עצמה, מפותה לעד לדרוס את המסגרות שאת התנהגותן היא מודדת, משום ששיטה אחידה זולה יותר מבחינה מנהלית. לפיכך מעלה התורה את עקרון ההכרה המזערית שלה לדרגת כלל קשיח: המדינה רשאית לתמחר חיצוניות אמיתית בגבולה של מסגרת, אך לעולם אין היא רשאית ליטול לעצמה סמכות שיפוט על מסגרת מתפקדת או לפרק אותה בלא שתראה תחילה כי אין קיימת שם מערכת כללים מקומית. עמדתה שבברירת המחדל כלפי קהילה מתפקדת היא להכיר ולגבות, להעניק לכלליה של המסגרת מעמד משפטי ולאכוף אותם לפי בקשה; וכל מסגרת מוכרת שומרת זכות עומדת לכלל חי, לתקן את כלליה הפנימיים שלה, משום שכלל טוב שהוקפא בקודיפיקציה מבחוץ נעשה באורח אמין לכלל רע. הריבוי כאן אינו גיוון נסבל. הוא המבנה נושא המשקל.

מה שאין ביכולתו של הרוב לעשות

כל זה מתקיים לצדה של דמוקרטיה אמיתית של ערך: הצבעת המשקלים היא שלטון עצמי ממשי, המעשה שבו עושה עם את ערכיו אובייקטיביים לצורך ממשל בלא שיטען איש כי הוא יודע את הטוב. אך ההצבעה היא מכשיר בעל טווח מוגדר, וגבולותיה הם שעושים את הריבוי לבטוח. האזרחים קובעים את משקלי הצירים; אין הם קובעים את כללי המדידה, וההצבעה פועלת על גודל המיטוב בלבד, לעולם לא על האילוצים שהפרק הקודם מיקם מעליו. שלושה גבולות עושים את המלאכה. ראשית, הרצפות הן פר-קוהורטיות ואינן ניתנות להצבעה: הרוב רשאי לכוון את הדגש, אך אין הוא רשאי להצביע שום קוהורטה אל מתחת לרצפתה, והמערכת אינה יכולה להירשם כמאוזנת כל עוד קוהורטה כלשהי מצויה מתחת לרצפה, קטנה ככל שתהיה הקוהורטה וגדול ככל שיהיה הרוב. במקום שבו הדמוקרטיה הקלאסית סופרת ראשים, כך שמיעוט נותר מבנית מוכרע ברוב דווקא בדברים הנחוצים לו יותר מכול, אות הממשל של הסדר הזה הוא חוסר איזון הנמדד לכל קוהורטה, בלא תלות במניין הראשים. שנית, ההצבעה תחומה לתחום שבין המסגרות: אין רוב שיכול להצביע עניין הנוגע לאדם בעצמו אל תוך הקבוצה הכפויה, וסלידתו של רוב מן האופן שבו חי מיעוט אינה נזק, בכנות שתהא אשר תהא. שלישית, בציר האפיסטמי אין החולק היחיד ניתן כלל להכרעה ברוב, ורצפת ההגנה שמתחת למחלוקת עולה ככל שהקונצנזוס מתקשה, כך שככל שרוב מסכים בשלמות רבה יותר, כן מוגנים מבקריו טוב יותר. אנטי-ערך שהוכרז בהצבעה חייב עדיין לעבור את אותם שערים עצמם; ההכרזה מכוננת אותו כבר-ממשל, לא כרישיון לצוד כופרים.

יציאה, קול וערעור

סדר רב-פנים זקוק לבסוף לנתיבים שדרכם תוכל אי ההסכמה לפעול, והתורה בונה שלושה. הקול הוא הצבעת המשקלים עצמה, על האצלה הניתנת לביטול ותחומה לנושא, ולצדה הזכות העומדת לערער על כל שומה בבית משפט: כל קריאה ניתנת לסתירה, ואין שום סמכות סופית שאינה נותנת דין וחשבון. הערעור הוא הקול בעל השיניים, והפרק הקודם תיאר את מכונתו. היציאה היא העמוקה שבשלושתם. זכות היציאה אינה ניתנת להפרה, אינה ניתנת לתמחור, אינה ניתנת להצבעה ואינה ניתנת לסחר; אזרח רשאי לעזוב מסגרת, קהילה או את הישות המדינית עצמה, ואין חישוב ערך שאפשר להעמידו כנגד הזכות הזאת. והיציאה אינה מותרת בלבד, היא גם נשמעת. התורה מחייבת את המדינה לנטר את תנאי ההשתתפות של כל שחקן, אותו סף שמתחתיו חדלה השהייה במשחק מלהיות כדאית, משום שממשל המכשיל את תנאי ההשתתפות של חבריו הוא, מעצם העובדה הזאת, בלתי בר-קיימא ופגום. העזיבה היא נתון ממדרגה ראשונה: המשפחה המהגרת, הקואופרטיב המתפרק, הקהילה הנסוגה אל תוך המרחב הבלתי-מכוון הם קריאות ששום לוח מחוונים אינו יכול לבוא במקומן. נורת׳ מוסיף את האזהרה המשלימה את השלישייה: שיווי משקל מוסדי אינו הסכמה, והיעדרה של מחאה פירושו רק ששינוי כללי המשחק אינו נראה כרגע כדאי לאיש. השתיקה לעולם אינה אישור. מדינה הרוצה לדעת אם היא לגיטימית חייבת להביט במי עוזב, במי מערער, ובמי שחדל לטרוח בשניהם.

שני מרחבי הפנים המשוחררים

התרחקו צעד אחד ותתגלה סימטריה החותמת את טיעונם של שני הספרים. כרך I נחתם בהותירו את פנים השוק חופשי: המדינה מתמחרת את שארית החיצוניות ולוכדת את הלא-מורווח, אך בתוך המסגרת, מחירים פנימה, כמויות החוצה, השווקים מוסיפים להתנקות, ושום פקיד לעולם אינו מכווין גורם ייצור אל שימושו, משום שאין להחליף מלמעלה את הידע המפוזר של קונים ומוכרים. הספר הזה נחתם בהותירו את פנים הנפש חופשי, ומאותו טעם עצמו. המדינה מעירה על נכסי הכלל אך לעולם אינה מצנזרת אותם, מודדת את מזג האוויר האפיסטמי אך לעולם אינה מודדת שכל, מכירה במסגרתה של כל קהילה אך לעולם אינה מפרקת אף אחת מהן, סופרת את הקולות על המשקלים אך לעולם אינה מניחה להם לגעת ברצפה, וסביב כל אלה היא מחזיקה פתוח מרחב שבו אין נמדד, ממומן או מכוון דבר כלל, משום שגם את הידע המפוזר, המובלע והבלתי-נקוב-בשם עדיין על אודות אופן החיים אין להחליף מלמעלה. המאזן מחדש מתקן את המסגרת; אין הוא מכוון את חייך. סדר הבטוח בעצמו די הצורך כדי לערוב לאופוזיציה שלו עצמו, ועניו די הצורך כדי להזדקק לה, נותר עם דבר אחד שעליו עוד להתמודד: הדרכים שבהן הוא עלול להיכשל בכל זאת. זהו עניינו של הפרק האחרון.

בתורה

אמנתו של המרחב הבלתי-מכוון והגבולות המוטלים על ההיגוי מפותחים בתקן, אל תכוון ובענווה אפיסטמית; טיעון הגילוי ותיעודם של נכסי הכלל עומדים בעמודי השושלת על האייק ועל אוסטרום.