צדק כאיזון מחדש

האקסיאקרטיה מתייחסת לטעות כאל זרימה ערכית שנכפתה מאיזון, וצדק כאל פעולה שמחזירה את האיזון. קורבנות נעשים שלמים תחילה, על כל ציר פגום; עונש הוא מה שנשאר כאשר שיקום לבדו לא יכול להחזיק את הקו.

חנות מוכרת מנה של יוגורט שעברה את התאריך שלה. קונה אחד חולה ומדווח על כך. בסדרים המשפטיים שאנו מכירים, מה שקורה אחר כך תלוי בקונה האחד: האם היא תובעת, האם היא יכולה להוכיח שהכוס הזו גרמה לאותו ליל מחלה, האם הנזק שווה לעורך הדין. אולי רגולטור יקנס את החנות בסכום קבוע בלוח זמנים שנכתב לפני שנים; הקנס הולך לאוצר, ושלוש מאות הרוכשים האחרים של המנה מעולם לא שמעו עליו. במצב הערך האירוע מתפתח אחרת, מכיוון שהאירוע מעולם לא היה בלתי נראה. מכירת האצווה היא תזרים רשום; הדיווח על ספרי נזק רישום אנטי-ערכי זמני נגדו; הפנקס כבר יודע מי קנה את האצווה. וכשהעניין מוכרע לבסוף, השאלה הראשונה היא לא כמה צריך לסבול בעל החנות. זה: מה עשה אירוע זה חוסר איזון, עבור מי, על אילו צירים, ומה משחזר אותו?

אירוע הוא שינוי מצב

ספרי ביססתי את התמונה שעליה עומד פרק זה: כל מה שקורה במדינה, מכירה, שירות, תרומה, פגיעה, היא תנועה ערכית או אנטי-ערכית דרך גרף החברה. הצדק יורש את התמונה הזאת בשלמותה. פשע אינו כתם מטפיזי שיש לפצות, וגם לא עלבון לריבון שיש לנקום בו. זהו זרימה ערכית שנאלצת לצאת מאיזון: בריאותו, עושרו, אמון או מעמדו של מישהו נדחקו למטה למקום שבו מעשיו שלו היו משאירים אותו, על ידי מעשה של אחר. הרשות השופטת אינה אפוא מוסד ענישה נפרד הננעץ בכלכלה. זהו האופרטור האיזון מחדש: האיבר שמודד אירוע מזיק, משחזר את אלו שנפגעו על פני כל ציר פגום, ומפעיל הרתעה תואמת, כך שהגרף נסגר בחזרה לקראת איזון.

המדידה היא קונקרטית. כאשר אירוע מזיק חוצה סף בציר כלשהו, ​​התהליך קובע ארבעה דברים: גודל האנטי-ערך, ציר אחר ציר; הסט המושפע, קרא מתוך רשומת הזרימה עצמה ולא ממי שבמקרה התלונן; סוג המעשה, רשלני, זדוני או נסתר; ואיזה סף נחצה. התגובה היא אז תרופה מורכבת אחת: שיקום בתוספת הרתעה. כל השאר בפרק הזה הוא פריקה של הנוסחה הזו ושל הדיסציפלינות שמונעות ממנה להפוך לחסר שיניים או אכזרי.

יש לציין תוצאה אחת בהתחלה, משום שהיא מפרידה את העיצוב הזה מכל מערכת שמתייחסת לכל העוולות כמטבע אחד: הנזק מטופל לפי סוג, לא רק לפי גודל. פגיעה בזכות בלתי ניתנת להפרה, רצח, אלימות, כפיית אדם, היא פלילית לסוגיה ולעולם אינה ניתנת למחיר; שום תשלום לא פוטר אותו, ופשרה שמתיימרת לבטלה מלכתחילה. נזק זדוני וטורף מואשם ומושך בחזרה. פגיעה במצוקה, פגיעה של המכור לעצמו, נענית בזהירות, לא בעונש. ורשלנות מתומחרת: אישום משנה הרתעה בכוונה שמתייחס לפעולה מותרת-אך-יקרה כאל חיצוניות שיש לשלם עליה, ולא כפשע שיש להעניש. הובס ראה בדיוק את ההבחנה: אישום מתחת לתועלת העבירה "הוא דווקא המחיר, או הפדיון" מאשר העונש. אקסיאקרטיה בונה את ההתבוננות שלו לתוך הארכיטקטורה. המסלול המתומחר הוא מחיר בכוונה; המסלול הפלילי חייב לפנות את קו התועלת, אחרת הוא לא מרתיע דבר.

מה שהקלאסיקה שומרת

כל זה לא מבטל את הצדק הקלאסי; הוא משחזר את השכבה העתיקה ביותר שלו. אריסטו חילק את הצדק למחלק ולמתקן, ואמר מהסוג המתקן שתפקידו של השופט הוא להחזיר את השוויון בין הצדדים, להתייחס אליהם כשווים ולהסתכל רק על ההבדל שיצר המעשה הפסול: לקיחת מהרווח ולחזור להפסד, כאילו מתקן קו שנחתך בצורה לא שווה. זהו איזון מחדש, נאמר עשרים ושלוש מאות שנה מוקדם יותר. מה שרבדו המאות שחלפו מלמעלה, תיאטרון הסבל למופת, הוד מלכותו של הריבון, העבריין השפיל למען חינוכו של ההמון, זה מה שהעיצוב הזה מפשיט. מה שאריסטו תיאר זה מה שהוא שומר.

המדבר שורד. שיעור שורד. המוח האשם שורד ועושה עבודה אמיתית. אדם סמית' מספק את המשמעת ששומרת על האלמנטים הקלאסיים הללו במקומות הנכונים שלהם: שיקום והרתעה הם שני מסלולים, לא אחד. סמית' קבע כי גורם חייב לפצות אפילו נזק תמים, "שום דבר לא יכול להיות צודק יותר", כתב, "מאדם אחד לא צריך לסבול מחוסר זהירות של אחר", בעוד שהעונש, לטענתו, מתייחס רק לתכנון שלא אושר. אז השבת היא אחריות קפידה: המבוססת על נזק מדוד, שחייב אפילו על ידי הגורם התמים, משום שהפסדו של הנפגע אינו מתכווץ כאשר הגורם התכוון לטוב. ההרתעה, לעומת זאת, מבוססת על המניע: היא חלה רק כאשר העיצוב לא אושר, והיא מתרחבת איתו, רשלנות מתחת לזדון, זדון מתחת להסתרה. תאונה טהורה מפעילה רק שיקום. זדון מפעיל את שניהם. המוח האשם מחליט לא אם הקורבן נעשה שלם, אלא מה קורה מעל לקו זה.

והובס תורם את הפילטר שמונע מהמוח האשם לבלוע את החיים הפנימיים. "של כוונות, שלעולם לא מופיעות בשום מעשה חיצוני", כתב, "אין מקום להאשמה אנושית". המילה פשע יורדת מ-cerno, לתפוס: פשע הוא פסול רק כזה שניתן לגרום להופיע בפני שופט. במצב שמרגיש זרימת ערך בשפע, המסנן הזה חשוב יותר ממה שהיה אי פעם. החיישן עשוי לרשום נטיות במצטבר; אבל רק מעשה מורגש, מורגש, חוצה למכלול הדברים שניתן לכפות עליהם. אנטי-ערך מורגש אך לא מופגן מגיע, לכל היותר, לטיפול והתבוננות. אף אחד לא נשפט בגלל מה שהסטטיסטיקה מציעה שהם עשויים להפוך.

החובה הראשונה: קורבנות שלמים

הפלט הראשון של התהליך אינו משפט. זה שיקום, ושיקום הוא ראשוני, רב מימדי ופרואקטיבי. כל ציר פגוע מוחזר לכל צד שניזוק: ההפסד הכלכלי שהוחזר, הטיפול ששולם, הפיצוי המוסרי המוגבל שנפסק על מה שנגרם. הפגיעה נפלה על כמה צירים בבת אחת, ולכן התרופה מכסה את כולם; מערכת שמחזירה את מחיר הקנייה של היוגורט המורעל וקוראת לעניין סגור החזירה ציר אחד והתעלמה מהגוף ומהפחד.

הפנקס משנה מי משוחזר. מכיוון שהתיעוד מראה מי קיבל את התזרים המזיק, בית המשפט משחזר את כל הסט שנפגע, כל קונה של האצווה, לא רק המתלונן, ועושה זאת מבלי שכל נפגע צריך לתבוע. זהו ההיפך המדויק של תעשייה תובענית: ההשבה מחושבת מפגיעה נמדדת בקבוצה הפגועה בפועל, לא נתבעה על ידי אופורטוניסטים, והקורבן שמעולם לא נודע שהיא נפגעה, הופך שלם לצד מי שהגיש. כאשר הפגיעה היא מערכתית ולא יחידה, דפוס על פני זרמים רבים פוגע בקבוצה ול�738 tokens truncated�נה ולפי הישנות, מסלימה לאורך סולם שנע מביאור דרך האשמות והגבלות לאובדן חירות. אבל ההרתעה בתכנון זה מוגבלת בשלושה סירובים, והסירובים הם לב הפרק.

ראשית, כפיית יתר היא בעצמה אנטי-ערכית. הצופה חסר פניות של סמית' מאשר טינה רק עד מה שצופה חסר פניות ישמח לראות שנגרם לו; מעבר לכך, הנקמה, "עודף הטינה", הופכת בעצמה למושא הראוי של הטינה שלנו. אז כל מעשה כפייה של המדינה מקבל ציון על ידי אותה פונקציה אנטי-ערכית שמנקדת את מעשיו של האזרח, והחלק העולה על הרמה הניתנת להגנה מוחזר לפנקס החשבונות של המדינה עצמה. אין אכזריות למופת, אין עונש מנופח כדי לעשות מחזה, כי המחזה יופיע בספרים כעוולה של המדינה עצמה. הובס מספק את אותה מסקנה מהצד השני: ענישה קיימת כדי שרצונם של בני אדם יהיה מופנה לציות, "לא נקמה, אלא תיקון". הכוונה לטוב עתידי היא תנאי תוקף לכל משפט, לא העדפה; עונש שלא ניתן לתאר ביושר כמרתיע או מתקן אינו עונש חמור אלא פסול. וההרתעה מוגבלת לעונש הידוע מראש בזמן המעשה: העלאתו לאחר מכן אינה צדק אלא עוינות.

שנית, אי כושר מוצדק על ידי קיימות, לעולם על ידי גמול. ניתן להרחיק אדם מהשתתפות רק כאשר המשך השתתפותו גורם לתנאי השתתפותם של אחרים להיכשל, כאשר נוכחותו בגרף ממוטטת את הקומה בה עומדים כולם. הצדקה זו צופה פני עתיד ועובדתית; זה יפוג כשהסכנה מתרחשת. זה אף פעם לא מהווה פרוקסי לכמה שהקהל שונא את העבריין.

שלישית, ללא פגיעה במעמד, וללא אשמה בירושה. רצפת הכבוד, החיים, שלמות הגוף, הקיום, המגע, החופש מיחס אכזרי או משפיל, יושבים מחוץ לחשבון העונשין לחלוטין: אין עבירה, חמורה ככל שתהיה, רישיונות הנוגעים בה. ענישה עשויה להגביל את מה שעובר יכול לעשות; זה עלול לעולם לא להגדיר מחדש מהו עבריין. ואנטי-ערכי הוא אינדיבידואלי למעשה המופגן של השחקן עצמו, לעולם לא קולקטיבי, לעולם לא בירושה, לעולם לא בין-דורי. הובס התיר לריבון להעניש את חפים מפשע של אויבים; האקסיאקרטיה מבטלת במפורש את החריג הזה. שום סיווג מחדש של אדם כאויב, בשום נסיבות, אינו חודר את הכלל לפיו החפים מפשע אינם נענשים.

דיסציפלינה נוספת מדרגת את כל המנגנון. היכן שיש קורבן בשם, לכפייה יש לגיטימציה מלאה. כאשר המדינה כופה באופן מניעתי גרידא, לצו מערכתי ללא צד מסוים שנפגע, הצו קביל אך מסומן נמוך, מוצמד לרף ביטחון גבוה יותר ומגע קל יותר. סמית' ציין כי עונש אך ורק על סדרי החברה "נראה תמיד חמור מדי"; התכנון מסכים, ובונה את החשד כמבנה.

גבול הפשע

מה, אם כן, עשוי להיות פשע בכלל? כאן הקו החוקתי מ פרק 1 הופך לדוקטרינת עונשין: כפייה חוקית רק על פגיעה דמוקרטית בעלת השפעה שניתן לספור. שני החצאים נקשרים. חצי הייעוד פירושו שאנטי-ערכי מורכב מהצהרה של הפוליטיקה עצמה, הצבעת הניפוח, הרשימה האנטי-ערכית המיועדת, לא לפי טעמו המוסרי של פקיד; כאשר אזרחים מצהירים על אנטי-ערך, ההכרזה הזו היא מה שהופכת את הפגיעה לאובייקטיבית לממשל, ושום דבר שמנהל עצמו מצטער עליו לא הופך לפלילי בלעדיה. המחצית הניתנת לספירה פירושה שהנזק חייב להיות מדיד בהשפעות: שום דבר לא יכול להיות פשע שלא ניתן לספור את נזקו. עבירה המבוססת על רוע עמום, "התנהלות נגד איזון מערכתי", הצאצא המודרני של המאגר הישן של שובבות ציבורית, בטלה בשל עמימות. כל הגדרת עבירה חייבת לאפשר לנושא לברר מראש איזו התנהגות היא עוסקת, חייבת להתפרסם לפני המעשה שהיא מגנה, ויש לבחון אותה על פי הנורמות והמשקלים התקפים ולהתפרסם בחותמת הזמן של המעשה עצמו. בית דין חייב להיות מסוגל להגיע לתוצאה הכפייה בידיעה רק את הכללים הציבוריים ואת עובדות המקרה, ללא הערכת שווי החיישן; כאשר קריאת החיישן היא הבסיס האמיתי להחלטה, המעשה בטל. האזרח נשפט לפי כללים שהוא יכול לדעת, לעולם לא לפי קריאה שהוא לא יכול לבדוק.

קונפוציוס שייך לפרק זה מסיבה שהעיצוב מתייחס ברצינות. הנהיג את העם בגזירות וצו עליהם בעונשים, לימד, והם יתחמקו ולא יחושו בושה; להנהיג אותם בסגולה ולסדר אותם בתקינות פולחנית, ויהיה להם בושה ויתקנו את עצמם. אקסיאקרטיה קוראת את זה כסדר של מכשירים. הכלי הראשון של המדינה לעולם אינו העונשי: הוא מתקן תנאים, מתמחר תופעות חיצוניות, מאיר תוצאות ומשאיר את המסגרת לעשות את העבודה. עונש הוא הכלי הנותר, אליו מגיעים כאשר תיקון הפריים נכשל ונזק ייעודי שניתן לספור חצה סף. פוליטיקה שמגיעה קודם כל לדין הפלילי כבר הודתה שהמסגרת שלו נשברה. זה מתקן את המסגרת; זה לא מכוון את חייך, וזה לא מעניש את דרכו לצאת מהתנאים שיכול היה לתקן.

עתידו של העבריין

השאלה האחרונה שתורת הצדק חייבת לענות עליה היא מה היא רוצה מהעבריין לאחר גזר הדין, וכאן מסגרת האיזון מחדש נותנת תשובה שאינה רכה ואינה סנטימנטלית. העבריין הוא שנאי ערכי, המייצר באופן זמני אנטי-ערך. מטרת התגובה היא להחזיר את השנאי לתרומה חיובית: פיצויים ששולמו, יכולות משוחזרות כאשר האמון מתקבל מחדש, עומד מחודש באמצעות אותו שיא מדוד שנפל פעם. שילוב מחדש, מטעם זה, אינו רחמים המוסרים על מי שאינו ראוי. זוהי השלמת האיזון מחדש עצמו. עבריין מודר לצמיתות הוא חוסר איזון עומד בגרף, מקור ערך שהמשטרה בחרה לוותר עליו ונטל שבחרה לשאת לנצח; אחד משולב מחדש משוחזר האיזון על הציר האחרון שנותר. הישנות, כמובן, מסלימה, סולם ההרתעה הוא אקספוננציאלי בדיוק כך שהטורף הבלתי ניתן לתיקון פוגש חומה עולה. אבל החומה בנויה עבור החוזר, לא עבור הגאולים.

שתי ביקורות שומרות על כל השכבה כנה. רווחים מרתיעים אינם לעולם הכנסה: אין רווחי איברים אוכפים מהעונשים שהוא מבקש, כך שלמכונות אין תיאבון פיסקלי לאשמה. ודרגת הצדק עצמה נבדקת ללכידה, נבדקת מול אמת מידה מתוחזקת באופן עצמאי של צדק טבעי, מכיוון שכפי שהזהיר סמית', משפט חיובי הוא תמיד ניסיון פחות או יותר לא מושלם לפסיקה, מעוות על ידי האינטרסים של הממשלה ושל הצווים המעריזים אותו. המאגר האחד שבו עשויה האקסיאקרטיה לכפות, הוא המרשם הפחות סומך עליו. חוסר האמון הזה, שמירה על החרב של המדינה עצמה, הוא מה שהופך את זה לנסבל שהחרב קיימת.

בתורה

הטיפול המלא בפגיעה לפי סוג, התגובה הדו-מסלולית וביקורת הלכידה כבר בפנים זכויות, פשע וצדק; הבסיס המוסרי עובר דרך אריסטו, התיאוריה של סמית' של רגשות מוסריים, ו הובס.