אדם סמית
מייסד מחדש את האישוש כצופה הנטול פניות ומיודע-היטב ואת קו הכפייה כצדק-מול-חסד; הביקורת הפנימית האחת שלו, אמפתיה מצטברת מלבינה מעמד, מתוכננים כנגדה.
המהדורה שנקראה. תאוריה של רגשות מוסריים, נקראה במקור.
מה לקחנו
במקום שבו עושר האומות מישמע את הכלכלה, רגשות מוסריים מייסד מחדש את שכבת המדידה. הערך מבוזר, מעוצב-אמפתיה ופרספקטיבי; האישוש הופך לצופה הנטול פניות והמיודע-היטב, ראיה על אודות אמת-מידה שיכולה לגבור על המון מוטה, לא מספר של משרד ממשלתי, ומגילת הכפייה היא צדק-מול-חסד: לכפות רק היכן שהיעדרו גורם "נזק חיובי ממשי", ומותיר משמעות ונדיבות ככוח-רך בלבד.
היכן אנו נבדלים, וכיצד אנו משיבים
הביקורת הפנימית האחת שלו מתוכננים כנגדה: אמפתיה מצטברת מוטה, היא "מזדהה יותר עם שמחה מאשר עם צער" ו"מייסדת את הבחנת המעמדות", כך שאישוש נאיבי היה מלבין מעמד, מגביר את עצם האי-שוויון שהאקסיאקרטיה קיימת כדי לפרום. נענה בתיקון-הטיית-מעמד מחייב ובמסנן קנאה/זדון.
העמדה הכוללת
מבחינת התוכן, הפילוסופיה המוסרית של סמית היא אב-קדמון; מבחינת שכבת המדידה, אדריכלה-ומבקרה, המדינה לעולם אינה יכולה להיות חיישן ערך, אלא רק צופה נטול פניות וממושמע.
כל עמדה נקראת במקור. עיינו במרשם השלם ב שושלת וביקורת · המערכת.