הלמידה מעבר לכשירות תעסוקתית

במשך מאתיים שנה הייתה התשובה הכנה לשאלה "למה ללמוד את זה?" התשובה "משום שמישהו ישלם לך על הידיעה". כאשר התשובה הזאת מתה, על החינוך לגלות מחדש את תכליתו העתיקה יותר, או לגלות שמעולם לא הייתה לו תכלית כלל.

השאלה שהשכר נהג להשיב עליה

בערב של יום שלישי, בחדר הרצאות שריחו גיר וגשם, לומדת מנהלת לוגיסטיקה לשעבר בת חמישים ושלוש לקרוא יוונית. איש לא ישלם לה על כך לעולם. פרנסתה אינה תלויה בזה; הדיבידנד מגיע בין שהיא מטה פעלים ובין שלא; שום מעסיק אינו ממתין בסוף הקורס עם משכורת ועם תואר. לפני עשרים שנה הייתה נוכחותה בחדר הזה זקוקה לתירוץ: תפנית בקריירה, תעודה, סיפור על מיומנויות הניתנות להעברה. עתה אין היא זקוקה לאף אחד מהם. היא שם משום שהרודוטוס שם, ומשום שהחליטה שחיים שאינם פוגשים אותו לעולם קטנים מחיים שכן פוגשים. השאלה שעל פרק זה להשיב עליה היא אם ניתן לבנות חברה שבה סיבתה אינה תמהונות אלא הנורמה, ומה מותר ומה אסור למדינה לעשות בעניין הזה.

ההסדר התעשייתי נתן לחינוך אדון שמעולם לא בחר. בתי הספר לימדו את מה שהתעסוקה דרשה; האוניברסיטאות מיינו את הצעירים אל תוך קריירות; המבוגר שהוסיף ללמוד עשה זאת בשולי שבוע עבודה שבלע את מיטב תשומת לבו. לא הייתה זו קנוניה. הייתה זו כלכלה המדברת דרך מוסדותיה: כאשר הישרדותו של משק בית תלויה בשכר, והשכר תלוי במיומנויות, הלמידה נעשית רכישת מיומנויות, וכל דבר בתכנית לימודים שאין ביכולתו להראות את ערכו בשוק חייב להתחנן על חייו בכל מחזור תקציב. מדעי הרוח למדו לדבר על "מיומנויות חשיבה ביקורתית". המוזיקה למדה לדבר על ציוני מתמטיקה. פעילותה העתיקה ביותר של הציוויליזציה למדה להצדיק את עצמה באוצר המילים של החדשה שבפעילויותיה.

הקרע שתיאר כרך I, עבודת המכונה המנתקת את הזיקה העתיקה שבין עבודת אדם לבין ייצור, שובר את סמכותו של האדון הזה, כפי שטען פרק 1 במשלב הכלכלי. כאשר המכונות עושות את רוב הייצור, החינוך-כהכנה-לעבודה מאבד את מושאו. חברה שתוסיף להפעיל את בתי ספרה כחדרי המתנה לתעסוקה תפעיל חדרי המתנה לחדר שאינו קיים עוד. משהו אחר חייב לנוע אל המרכז שהתפנה, והסכנה ממשית שמה שינוע אליו יהיה לא כלום: בית ספר כשמרטפות, תעודות כטקס, למידה כאחד הבידורים. תשובתה של האקסיאקרטיה היא שהחינוך מעולם לא עסק באמת בתעסוקה; התעסוקה הייתה דיירת בת מאתיים שנה בבית עתיק הרבה יותר. מה שהחינוך נועד לו, מה שנועד לו באתונה ובאקדמיות הקונפוציאניות, ומה שביכולתו להיות שוב, הוא עיצוב: הטיפוח המכוון של יכולת אנושית, של שיפוט ושל מורשת.

מה מודד הציר החינוכי, ומה הוא מסרב למדוד

האקסיאקרטיה אינה מותירה זאת לרטוריקה. החינוך הוא אחד מעשרת צירי הערך של וקטור-Æ, הניצב לצד הציר הכלכלי ולא מתחתיו. חברה המתעשרת בעוד יכולותיהם של בני האדם שבה קופאות היא, על המכשיר הזה, כושלת באורח גלוי; חברה שאנשיה לומדים מצליחה באורח גלוי, ויהא אשר יהא דעתו של שוק העבודה על מה שהם לומדים. הציר קורא שלושה דברים, וכל אחד מהם ראוי שייאמר במדויק.

הוא קורא יכולת: לא תעודות שבידי אדם אלא דברים שבני אדם מסוגלים לעשות באמת, לנמק כמותית, לכתוב בבהירות, לתקן, לבנות, לטעון, לשפוט. ההבחנה חשובה משום שהציר החינוכי נושא אנטי-ערך מיועד משלו, והפריט הראשון בו הוא אינפלציית תארים: התרבותו של נייר המעיד על פחות ופחות, עלייה במדד הנומינלי המסווה נפילה בממשי. השני הוא שחיקת המיומנות, ניוונן החרישי של יכולות שאוכלוסייה החזיקה פעם, בין שנמסרו מטעמי נוחות ובין שנשללו בידי מכונות שעשו את המיומנות למיותרת בטרם שאל מישהו אם אין היא גם מעצבת. חיישן שהיה סופר תעודות היה מברך על שתי הפתולוגיות. הציר מוגדר כנגדן.

הוא קורא עיצוב: אם הצעירים, ואלה שאינם צעירים עוד, מעוצבים לכדי בני אדם המסוגלים לשפוט, לבחור ולמשול בעצמם. והוא קורא מסירה: אם מה שציוויליזציה יודעת ומה שהיא עשתה עובר באמת בין הדורות, או שהוא מידלדל במעבר.

חשוב לא פחות הוא מה שהציר מסרב למדוד. אין הוא מנקד נשמות. אין הוא מדרג בני אדם. החישה מצרפית וסטטיסטית: היא קוראת קוהורטות, אזורים והתפלגויות, כיצד מתפזרת היכולת על פני אוכלוסייה, היכן היא מידלדלת, אילו קבוצות מנותקות ממנה; ואסור לה לנהל רישום של טיפוחו של יחיד כלשהו. אין אזרח בעל ציון חינוך, ואין רישום הקובע שאדם זה מעוצב היטב וזה אינו. הטעם הוא תורתי, לא זהירות בלבד. ערך יחידני הוא סובייקטיבי; מה פירושו של עיצוב בחיים בודדים הוא שיפוט שאין למדינה מעמד לעשותו ואין לה מכשיר לעשותו ביושר. מה שביכולתה למדוד ביושר הם אפקטים ותנאים: אוריינויות, נגישות, השתתפות, יכולותיהן הנצפות של קוהורטות. הקרדינליות שוכנת באפקטים הללו. כמה אכפת לישות המדינית מהם, ביחס לכל היתר שאכפת לה ממנו, שוכן בהצבעת המשקל, ובשום מקום שביניהם אין איש מעמיד פנים שמדד את ערכה הפנימי של תודעה.

רצפה של זמן ושל גישה

מילתו של אריסטו למצבם של חיי רוח חופשיים הייתה schole, פנאי במובן החזק: לא בטלה אלא זמן שההכרח אינו תובע לעצמו, שבתוכו נעשות אפשריות הפעילויות הראויות לעשייה לשם עצמן. הוא הקציב אותו לאליטה מחזיקת עבדים, משום שבעולמו היה מישהו חייב לעשות את הייצור, ומן המחסור הזה הסיק מסקנה שהעולם המודרני לא חדל לחיות לפיה: שהחיים המעוצבים הם נחלת המעטים. הקרע ממוסס את ההנחה. כאשר האוטומציה עושה את הייצור, הפנאי שנזקק פעם למעמד משרתים נזקק עתה להחלטה חלוקתית בלבד, וכרך I תיאר את ההחלטה: רנטה לא מורווחת הנלכדת אל נכסי הכלל, ודיבידנד אוניברסלי ורצפה של יכולת ממשית תחת כל אזרח. פרק זה זקוק רק לפניה החינוכיות.

הפנים האלה כפולות. הרצפה מבטיחה גישה: החינוך הוא ערובה אוניברסלית ועיוורת למעמד, שלעולם אינה מותנית במבחן אמצעים, כללו של קונפוציוס ש"בהוראה אין הבחנה בין מעמדות" כתוב בדין חוקתי. והרצפה מבטיחה את התנאים החומריים שבהם יש לגישה משמעות: אדם שקיומו מובטח מחזיק במה שהלומד התעשייתי לא החזיק מעולם באורח מהימן, בזמן ובמעמד ללמוד לאורך חיים שלמים. תלמידת היוונית של הערב אינה חריגה שהמערכת סובלת; היא המערכת בפעולתה. הלמידה חדלה להיות מרוכזת בשני עשורים של נעורים ונעשית מה שתמיד היה עליה להיות, ממד של חיים ולא שלב בהם.

קונפוציוס מספק את הסדר לא פחות מן הכלל. כשנשאל מה יש להוסיף לעם שכבר רב ומשגשג, השיב: למדו אותם. תחילה הרצפה החומרית, ואחריה הרצפה החינוכית, החינוך משלים את האספקה ולעולם אינו בא במקומה. מדינה המציעה קורסים לחיים בארעיות מבצעת חינוך, אין היא מספקת אותו. ומתחת לכללו מונחת ההנחה שעליה עומדת הארכיטקטורה כולה: "מטבעם בני האדם קרובים זה לזה; במעשה הם מתרחקים מאוד". הפער האנושי ביכולת מיוצר ברובו המכריע, בטיפוח לא שווה, בגישה לא שווה, בזמן לא שווה, ואינו נתון. רצפה המשווה את הגישה אל העיצוב אינה אפוא השוואה סנטימנטלית; היא מתקנת מלאכותיות. מה שבני אדם נעשים לאחר שתוקנה המלאכותיות נותר, כראוי, לא שווה באורח קיצוני ושייך להם לגמרי.

המסורת המושבת בעברו האחר של השכר

דבר מכל זה אינו המצאה. זו השבה. המסורת הקלאסית, במזרח ובמערב, הבינה את החינוך כעיצוב הרבה לפני שהשכר סיפח אותו. אפלטון עשה את עיצובה של הנפש לעסקה המרכזי של המדינה הצודקת. אריסטו גרס שאנו נעשים צודקים בעשיית מעשים צודקים, שהמידה הטובה היא עניין של למידה להתענג על הדברים הנכונים, ושכושר השיפוט נבנה במעשה, "קשה עד מאוד, אם לא בלתי אפשרי, שאדם יהיה שופט טוב של מה שאין הוא עצמו מסוגל לעשות". קונפוציוס בנה אתיקה וכמעט ציוויליזציה שלמה על ההנחה שבני אדם מושלמים, ואינם נולדים כך. מיל, המפנה המודרני, טען שהחברה החופשית עצמה תלויה באזרחים מטופחים, ואישר חינוך חובה כאחד הפטרנליזמים המעטים שהחירות מתירה.

האקסיאקרטיה נוטלת מן המסורת הזאת את רצינותה ומסרבת ליומרתה. הרצינות: העיצוב ממשי, הוא העיקר, וישות מדינית רשאית כדין להשקיע בו כשם שאבותיה השקיעו בקתדרלות. היומרה: שהמחנך יודע את הטוב ורשאי להתקין אותו. אריסטו היה מבקש שהמחוקק יעצב את נפשו של האזרח לקראת תכלית קבועה וידועה. התורה שומרת על שיטתו ודוחה את האפיסטמולוגיה שלו, הרגילו את הכושר, לעולם לא את המסקנה. הכושר להבחין, לאהוב ולשפוט היטב הוא ניטרלי לתוכן ביחס למה שאדם יבוא להעריך; מדינה רשאית לטפח את הכושר הזה בלא לטעון כלל שהיא יודעת מה על אזרחיה לעשות בו. זהו התפר שעליו מאוזן הפרק כולו: טיפוח הכושר להעריך מותר, והוא בדיוק מה שהציר החינוכי קיים כדי להגן עליו; הכתבת תוכנם של ערכים אסורה על פי האמנה, נקודה. המדינה אינה אומרת לכם במה להאמין או למי להיעשות. היא מסדרת את העניינים כך שתהיו מצוידים להכריע.

יש טעם נוסף, מעבר לכבודו של הלומד, שבגללו אין הישות המדינית יכולה להיות אדישה כאן, והוא טעם חוקתי. הלגיטימיות של האקסיאקרטיה עוברת דרך ההצבעה: האזרחים משקללים את הצירים, מייעדים אנטי-ערך, ובכך מכוננים את הערך כאובייקטיבי לצורך ממשל. אך הצבעה מכוננת ערך כדין רק אם המצביעים הם שופטים כשירים, ואריסטו אמר לנו מהיכן באה הכשירות: מן המעשה, ממי שעשה, ייצר והשתמש. הרצפה החינוכית אינה אפוא נוחות אחת מני רבות. היא תנאי איכות-הקלט של שרשרת הלגיטימיות כולה, הערובה שהאנשים הקובעים את המשקלים מסוגלים לשפוט את מה שהם משקללים. ישות מדינית המניחה לעיצובם של אזרחיה להתנוון אינה ענייה יותר בלבד; היא ממוססת חרש את קרקע שלטונה העצמי.

המדינה המממנת ואינה מטילה לתבנית

דווקא משום שהחינוך חשוב עד כדי כך, ידיה של המדינה חייבות להיות כבולות מראש, שכן פיתויה של המדינה החשה נמצא בדיוק כאן. מנגנון המודד עיצוב על פני אוכלוסייה, ואכפת לו מן התוצאה, יתפתה בלא סוף לשפר את המספר באמצעות תקינת התהליך: תכנית לימודים אחת, פדגוגיה אחת, צורה מאושרת אחת של האדם המשכיל. מיל נקב בסכנה לדורות: "חינוך מדינתי כללי אינו אלא תחבולה להטלת בני אדם לתבנית אחת, שיהיו דומים זה לזה בדיוק", עריצות על הרוח. התורה משיבה במנדט תחום, וגבולותיו חוקתיים, לא העדפות מדיניות.

• היא מממנת - אוניברסלית, עיוורת למעמד, כרצפה, בלא להטות כסף אל תורות.
• היא מודדת במצרף - יכולותיהן של קוהורטות, לעולם לא דירוגן של נשמות; ובאמצעות מודדים רבים, מתחרים וברי-ערעור, לעולם לא תבניתו של משרד ממשלתי יחיד.
• היא מתקנת תנאים - פערי גישה, קוהורטות הנופלות מתחת לרצפה, קיפוח מבני, לעולם לא בני אדם.
• היא מותירה את התוכן רב-פנים - היא מעידה, כפי שהתיר מיל, שהידע נרכש, ומסרבת להטות את מסקנותיהם של אזרחיה בכל שאלה שנויה במחלוקת.

נוסחתו של אריסטו, משוחררת מן האליטיזם שלו, מנסחת את ההסדר בארבע מילים: אספקה משותפת, תכליות רבות. החינוך הוא דאגה משותפת, גישה אוניברסלית אל היכולת, ולעולם לא תכנית לימודים אחת המוכתבת לנפש. מאה אסכולות מתגוששות בתוך ערובה שכל ילד, וכל מבוגר, מסוגל להגיע אל אחת מהן לפחות: זהו התכן. הוא מתקן את המסגרת; אין הוא מכוון את חייכם. והיכן שבית ספר, שושלת או פדגוגיה הטרודוקסית בוחרים לצמוח כליל מחוץ לגן החש והממומן של המדינה, המרחב הבלתי-מכוון שבתורה עומד פתוח לפניהם, אך זהו נושאו של פרק מאוחר יותר.

מורים כממירי ערך

תוצאה אחת ראויה לסיום משלה, משום שהיא הופכת עוול חשבונאי בן מאתיים שנה. בכלכלת השכר ההוראה הייתה עלות. היא הופיעה בחשבונות הלאומיים כהוצאה, במשרדי הממשלה כסעיף תקציב שיש לרסנו, ובספר החשבונות המובלע של השוק כתקורה על הכלכלה היצרנית, ומעמדם של המורים נגזר מן החשבונאות. תחת וקטור-Æ מתהפכת החשבונאות. מורה נוטלת ערך כלכלי, משכורת, מבנה, ספרים, וממירה אותו לערך חינוכי: יכולת שלא הייתה קיימת, עיצוב שיאריך ימים ממנה, מסירה שבלעדיה מתה מורשתה של הציוויליזציה בתוך דור. על המכשיר שלפיו מנווטת הישות המדינית באמת אין היא תקורה. היא ממירת ערך, יצרנית באורח גלוי בציר החינוכי כשם שמפעל יצרני בציר הכלכלי, ולצידה עומדים בספר החשבונות החונך, האומן המלמד שוליה, והסבתא המלמדת שפה. אזהרתו של סמית שומרת על יושרו של ההסדר: פרופסורי אוקספורד שלו, שקיבלו שכר בלא קשר למאמץ, "זנחו כליל אף את העמדת הפנים של ההוראה", ולכן הרצפה שומרת בתוכה בחירה, ריבוי והתחרות במקום להעניק מונופול ולקוות לטוב. אך כיוונה של הרפורמה אינו מוטל בספק. חברה המסוגלת סוף סוף לראות מה יוצרת ההוראה לא תוסיף להעמיד פנים שהיא רק מוציאה.

מה שהתודעות המעוצבות הללו פונות אליו לאחר מכן, הגילוי, המדע, חייו הקוגניטיביים של עם, הוא שאלתו של הפרק הבא.

בתורה

משמעת המדידה שמאחורי הציר החינוכי, חישה מצרפית, מודדים רבים, ואין דירוג של בני אדם, מוצגת במדידה ומוגבלת בתקן, אל תכוון; המקורות הקלאסיים נמשכים בדפי השושלת על קונפוציוס ועל על החירות של מיל.