הקרע: כאשר עבודה והכנסה מתפרקות זו מזו

העסקה התעשייתית, עבודה תמורת הכנסה והכנסה הממוסה לטובת המדינה, מתמוססת בשקט בעוד המכונות נוטלות על עצמן את העבודה והערך ממשיך לזרום. פרק זה מתחקה אחר השבר ומציג את העדשה ההופכת אותו לנראה.

שקלו חברת לוגיסטיקה בינונית בגודלה בשנת 2019 ואת אותה חברה עצמה היום. אז: ארבע מאות עובדים, סדרנים ופקידים ומתכננים, שכר עבודה שזרם החוצה אל משכנתאות ואל קניות מזון בשלוש עיירות, ומס הכנסה ודמי ביטוח הזורמים אל האוצר עם כל תשלום דו-שבועי. עתה: שישים עובדים, מודל שיבוץ העולה בביצועיו על מוקד הסדרנות הישן, מרווחים רחבים מכפי שראו המייסדים אי-פעם, ותקציב שכר, ופירוש הדבר בסיס מס ובסיס צרכנים, בשביעית מגודלו הקודם. שום חוק לא הופר. איש לא רומה. כל צעד היה רציונלי, ורוב הלקוחות זוכים לשירות טוב יותר. הכפילו את החברה הזאת בכלכלה שלמה, ולפניכם האירוע הכלכלי המכונן של זמננו: ייצור פורח בעוד הצינור שנשא פעם את פירותיו אל משקי הבית ואל המדינה מצטמצם לקראת סגירה.

העסקה שביסוד המדינה המודרנית

מזה מאתיים שנה נשענה כל מדינה, יהיו דגלה ואידאולוגייתה אשר יהיו, על הנחת עבודה אחת: העבודה האנושית היא יסוד הערך הכלכלי. ההנחה כמעט לא נאמרה במפורש משום שמעולם לא נזקקה לכך; היא הייתה המים. עליה נבנו המיסוי, הרווחה, דיני העבודה, החינוך ההמוני, הפנסיות, וחלק לא מבוטל מן הזהות הלאומית עצמה. הלולאה התעשייתית פעלה כך: העבודה משתכרת, ההכנסה מממנת צריכה, הצריכה וההכנסה ממוסות, המיסים מממנים חלוקה מחדש וטובין ציבוריים, והלולאה נסגרת. תביעתו של האזרח על התוצר החברתי נותבה, ברובה המכריע, דרך משרה, ותביעתה של המדינה נותבה דרך אותה משרה עצמה בדרך של תלוש השכר ומס ההכנסה. העבודה הייתה בעת ובעונה אחת מערכת החלוקה, המערכת הפיסקלית ומערכת הכבוד. כאשר תכנן ביוורידג׳ את הביטוח הסוציאלי, או ביסמרק לפניו, הניחו התוכניות הפרשה מן השכר כמקרה הרגיל וסעד כחריג; מלוא הארכיטקטורה של מדינת המאה העשרים היא מערך צינורות המוברג אל צינור השכר. זה היה תכנון סביר לעולם שבו המכונות השלימו את השיפוט האנושי. כל גל אוטומציה קודם הסיט משימות מסוימות, והעובדים שנדחקו עברו אל המשימות שהמכונות לא יכלו לבצע, משום שמשימות כאלה תמיד היו, והן התרבו ככל שהכלכלות התעשרו. העסקה החזיקה לא משום שמישהו אכף אותה, אלא משום שמבנה הטכנולוגיה אכף אותה.

הניתוק

הבינה המלאכותית ממוססת את האכיפה הזאת. כאשר ההכרה עצמה עוברת אוטומציה, התפוקה יכולה לעלות בעוד ההשתתפות האנושית בייצור יורדת, לא בענף אחד אלא לרוחב הכלכלה, ולא באורח זמני אלא כתכונה מיוצבת של פונקציית הייצור. העובדה המפתיעה היא עד כמה במדויק חזו הכלכלנים הקלאסיים את המכניקה הזאת, ברגע שמפשיטים מעליה את אוצר המילים שלהם. מרקס, בכרך השלישי של הקפיטל, תיאר הרכב אורגני עולה של ההון: אותו מספר עובדים מפעיל מסה הולכת וגדלה של מכונות, ולפיכך חלק הולך וקטן של ההון המושקע מומר לעבודה חיה. הסירו את הפיגום של תורת ערך-העבודה, ותזת הבינה המלאכותית עומדת בדיוקה: ככל שההון לעובד עולה, חלקה של התפוקה החוזרת אל משקי הבית כשכר מתכווץ מבנית, והאוטומציה יכולה לצמצם את הביקוש לעבודה, בלשונו של מרקס עצמו, לא באורח יחסי בלבד אלא באורח מוחלט. והחשוב מכול, הוא הראה ששני העקומים מתפצלים מסיבה אחת, כך שהעושר המצרפי יכול לפרוח בעוד מנגנון השכר נשחק. הדבר חוסם מראש את ההגנה השאננה שמדינה עיוורת לכל דבר זולת כסף תמיד נאחזת בה: אבל התוצר עולה. התוצר יכול לעלות דווקא בשל התהליך המרוקן את החלוקה שמתחתיו.

מיל סיפק את המחצית האחרת דור קודם לכן, במשפט הנקרא ככותרת עיתון מן העשור הזה: ביקוש גובר לסחורות אינו כרוך בביקוש גובר לעבודה. הצריכה והתעסוקה מנותקות זו מזו מבחינה עקרונית; הבינה המלאכותית הופכת את הניתוק לגמור, ולכן כלכלת צריכה שוקקת יכולה להתקיים בצד תזוזה המונית. וקיינס העניק לקרע את פיתולו האכזרי מכול: ככל שהקהילה עשירה יותר, כן רחב יותר הפער בין תפוקתה בפועל לתפוקתה הפוטנציאלית, משום שהנטייה לצרוך יורדת ככל שהעושר מתרכז. הוא הוכיח שכלכלה יכולה להתייצב בשיווי משקל יציב מתחת לתעסוקה מלאה, בלא שום כוח מתקן-עצמו הפועל בה. כלכלה עתירת פריון בזכות הבינה המלאכותית אינה ניצבת אפוא מול שפל חולף אלא מול סיכון קבוע של עוני בתוך שפע: יכולת המובטלת מחוסר ביקוש, לא מחוסר ערך. בינתיים, הערך שהתזוזה מפשיטה מן העבודה אינו מתאדה. הוא מתרכז סביב המשלימים הנדירים של הייצור המאוטמט, כוח המחשוב, המודלים, הנתונים ועמדת הרשת, במהירות שאין לה תקדים היסטורי. מי שמחזיק בנקודות החנק הללו יכול ללכוד חלק דוהר מכל מה שהמכונות מייצרות.

הרעבתה של המדינה הממומנת ממס שכר

עקבו אחר החשבון הפיסקלי, והמשבר הפוליטי מתחדד. מדינות גובות את עיקר הכנסתן מן העבודה: מיסי הכנסה, דמי ביטוח המנוכים מן השכר, ומיסי צריכה המשולמים מתוך הכנסת שכר. כל אחד מאלה מתכווץ ככל שחלקו של השכר מתכווץ. התחייבויותיה של המדינה נעות בכיוון ההפוך, משום שהתזוזה מנפחת בדיוק את הסעיפים, ההסבה המקצועית, התמיכה בהכנסה, הבריאות, שמיסי השכר נבנו כדי לממנם. מדינה הממומנת ממס שכר בכלכלת בינה מלאכותית היא יצור המממן חובות עולות ממקור הולך ודל, וכל אפשרויותיה בתוך המסגרת הישנה רעות: להעלות שיעורים על העובדים הנותרים, מה שמאיץ את האוטומציה של משרותיהם; ללוות כנגד בסיס מס עתידי שהוא עצמו מוטל בספק; או לרדוף אחר הון נייד בהיטלים שהוא מומחה בהתחמקות מהם. העלבון העמוק יותר הוא שהאוצר רעב בתוך שפע. הערך שם, גדול מאי-פעם; הוא פשוט נדד אל היכן שמערכת המס אינה מביטה, אל רנטות על מחשוב ועל נתונים ועל עמדה, אל רווחי הון המתגבשים מעבר לים, אל עודפים שאינם עוברים לעולם דרך תלוש שכר. מיל, על הקו שג׳ורג׳ ישחיז אחריו, ראה את המנגנון: שיפור החוסך עבודה מרחיב את הרנטה. חלק עבודה יורד וחלק רנטה עולה הם אותו אירוע עצמו הנראה משני צדדים, ומשום כך יכולים הפרקים הבאים לעשות את המרפא למממן את עצמו: ככל שהתזוזה חמורה יותר, כן גדל מאגר הרנטה העומד לקזזה. אלא שאותו מרפא מחייב מדינה המסוגלת לראות רנטה, והמדינה הממומנת ממס שכר אינה מסוגלת.

טלאים על צינור כרות

לתגובות האינסטינקטיביות פגם משותף אחד: הן מטפלות בתסמיניו של צינור כרות בעודן מניחות את קיומו של הצינור. תוכניות ההסבה המקצועית מניחות שיש שלב בסולם שהמכונות לא הגיעו אליו, ומכשירות עובדים מחדש לעבר עיסוקים שהאוטומציה שלהם כבר ממומנת. סובסידיות שכר וזיכויי הכנסה מעבודה משלמים לבני אדם כדי שיישארו בצינור השכר בעודו מצטמצם, וממסים לשם כך את הבסיס המתכווץ. הבטחות תעסוקה מגייסות את המדינה כמעסיק של מוצא אחרון לעבודה שהכלכלה אינה מתמחרת עוד, וזו או ממציאה עבודה מדומה או נעשית בשקט תשלום בלתי מותנה החובש קסדת מגן. סעד המותנה במבחן אמצעים מכפיל את בירוקרטיית המעקב אחר העניים ומחמיץ כליל את הנקודה המבנית: הבעיה אינה שיחידים מסוימים לא הצליחו למצוא עבודה, אלא שהעבודה חדלה להיות הצינור הראשי שבין הייצור לבני האדם. אפילו הטלאים הישרים, ויש ישרים בהם, מצייתים לקצב ההגנה של פולני בלא לגעת במחלה. הם מחלקים כסף מחדש במורד הזרם של ריכוזיות שהם מותירים על כנה, ממומנים ממיסים על אותה עבודה עצמה שדעיכתה היא הבעיה. אין בכל זה טיעון נגד חמלה בעת מעבר; זהו טיעון שמדינה הקוראת כסף בלבד, התוצר עולה, האבטלה נשלטת, האינפלציה ביעד, אינה מסוגלת אפילו לראות את המשתנה הכושל. פלטפורמה יכולה להוסיף טריליונים לשווי השוק בעודה שוחקת קשב, ממיסה מקצועות ומרוקנת קהילות, והמכשירים ירשמו הצלחה. הצלחה פיננסית אינה הצלחה ציוויליזציונית, וכלי ממשל הקורא כסף בלבד הוא, בעידן הבינה המלאכותית, כלי הטס בעיוורון.

החברה כגרף של ממירי ערך

התיקון מתחיל בהחלפת עדשה. אקסיאקרטיה חדלה לראות את החברה כפי שראו אותה הקטגוריות הישנות, משלמי מיסים, שכירים, תאגידים, צרכנים, קטגוריות המניחות כולן את צינור השכר, ורואה במקומן גרף של ממירי ערך: אזרחים, משפחות, חברות, מערכות בינה מלאכותית, מוסדות, ערים ותשתיות, שכל אחד מהם צורך ערך ברציפות, ממיר אותו, יוצר אותו, או מייצר אנטי-ערך, נזק המוטל על אחרים בלא הסכמה ובלא פיצוי. קשתות הגרף הן זרימות: טובין וכסף, אכן, אך גם ידע שנלמד, בריאות שנשמרה, אמון שנבנה או שהוצא, קשב שנצרך, ומערכות אקולוגיות שנשאבו. הממשל, על פי עדשה זו, הוא תיאום זרימות הערך בין הממירים ואיזונן מחדש, נמדד על פני ממדים רבים ולא על פני הממד היחיד של המחיר. העדשה אקזוטית פחות משהיא נשמעת תחילה. משק בית כבר חושב כך על עצמו; ראש עיר טוב כבר חושב כך על עירו. דונלה מדוס הייתה מזהה את הגרף מיד כמערכת של מלאים וזרימות שמשוב מושל בה, ומשמעתה חושפת את מה שעדשת הכסף מחמיצה מבנית: הנפש האנושית נותנת דעתה על זרימות נכנסות ביתר קלות מאשר על יוצאות, ולכן מדינה הנשענת על מחיר רואה ייצור ומתעלמת מדלדול, רואה את הכנסת הפלטפורמה ולא את הקשב שהיא מנקזת, רואה את צמיחת הרבעון ולא את המקצוע שהמיסה. שתי אזהרות מסייגות את המסגור מחדש. זו עדשה, לא רישיון: המדינה רשאית לפעול על פיה רק היכן שביכולתה למדוד ביושר והיכן שהשווקים כושלים באמת, משמעת שהפרק הבא של חלק I מדייק אותה. והיא אינה מטאפורה שיש למשול לפיה כפשוטה בכל פרט; היא הכלי ההופך לנראה את מה שעדשת הכסף מסתירה, כדי ששאלת העידן תוכל בכלל להישאל כשאלה הנדסית: אילו זרימות נשברו, ואיזה איזון מחדש היה מתקן אותן?

מהי אקסיאקרטיה, ומה אינה

משהעדשה בידנו, ניתן לנסח את עמדתו של ספר זה אל מול יריביו. אקסיאקרטיה היא תורה של ממשל בדרך של ראיית ערך רב-ממדי ואיזון זרימותיו מחדש: הכסף מונמך מריבון לכלי, הכפייה ממושמעת במדידה, והמדינה ממומנת מרנטה לא מורווחת ומנזק מתומחר ולא ממיסוי עבודה מורווחת. זוהי עמדה שלישית, והגאומטריה חשובה. אין זו לסה-פר, משום שהלסה-פר מפקידה את המעבר בידי אותו שוק עצמו שצינור החלוקה שלו כושל, ומשיבה על הריכוזיות בהבטחה שאין היא יכולה להתרחש. אך היא בהחלט אינה תכנון מרכזי. השווקים ממשיכים לסלק את ההקצאה; המדינה מתמחרת אך ורק את מה שהשווקים מחמיצים. אזהרתו של סמית מכובדת ולא מופרת: המדינאי המבקש לכוון אנשים פרטיים באיזה אופן עליהם להעסיק את הונם נוטל לעצמו סמכות שאין להפקידה בבטחה בידי שום מועצה ושום סנאט שהוא. אקסיאקרטיה מוותרת על השאיפה לכוון את הערך ומגבילה עצמה לתיקונו. אף אין היא ציון אשראי חברתי: וקטור-Æ הוא עדשתה של המדינה עצמה על זרימות מצרפיות, עדשה פוליטית בגלוי ובת-תיקון, תחומת-פרטיות, שאין נלווה לה שום ציון התנהגותי חשאי הצמוד לבני אדם. אף אין היא ביטול הכסף: הכסף שורד כציר אחד מבין עשרה וכשכבת הסילוק המאפשרת לכל הקצאה להתנקות בכלל. ולבסוף, אף אין היא תוכנית אב גמורה; זוהי תוכנית מחקר עם שולחן בחינה ועם רשימה כנה של בעיות פתוחות. שושלתה מעורבת במתכוון: הערך הרב-ממדי ואתוס המניעה נגד ריכוזיות מבקרי התוצר; בכורת השווקים, קדושתו של הקניין המורווח, ומיסויו של הלא-מורווח מסמית ומג׳ורג׳; ההגנה הפר-קוהורטית מן המסורת החוקתית; המשוב מהוגי המערכות. אסמוגלו ורובינסון היו מכנים את רגענו צומת קריטי, אותו זעזוע עצמו שממנו הסתעפו חברות אל ההכללה או אל הניצול, בהתאם למוסדות שהביאו עמן אליו; תורה זו היא ניסיון לבחור את ההסתעפות במתכוון, בטרם יתגבשו הרנטות החדשות למעמד שליטים חדש. האמרה המכוננת, שכל מנגנון מאוחר יותר משיב לה, קצרה: היא מתקנת את המסגרת; היא אינה מכוונת את חייך.

אך מדינה המציעה לאזן מחדש את הערך חייבת לומר תחילה מהו ערך, וכיצד היא מעזה למדוד אותו בלא להעמיד פנים שהיא קוראת נשמות. זו מלאכתו של פרק 2, וזה המקום שבו התורה מרוויחה את רישיונה או מאבדת אותו: וקטור הערך.

בתורה

הניסוח המלא של טיעון הקרע מצוי בהקרע, עדשת הממירים בהחברה כגרף של ממירי ערך, והגדרתה העצמית של התורה אל מול יריביה במהי אקסיאקרטיה, ומה אינה; החובות האינטלקטואליים נסקרים הוגה אחר הוגה בשושלת וביקורת.