החיים הקוגניטיביים והמדעיים

ציוויליזציה חושבת במוחותיהם של בני אדם, ואפשר לכרות מוחות בכרייה גלויה באותה ודאות שבה כורתים יערות. פרק זה עוסק בשני הצירים המתייחסים אל כושרה של אוכלוסייה להקשיב, להסיק ולגלות כאל נכסים שמדינה חייבת לחוש, ושרק בסכנת נפשה תדלדל אותם או תהנדס אותם.

הכרייה השקטה ביותר בהיסטוריה

השעה 11:40 בלילה של יום חול, ואיש בן עשרים ושש צופה בסרטון הקצר התשיעי ברציפות. אין הוא נהנה, לא בדיוק; אילו שאלתם אותו מה היה רוצה לעשות, היה אומר לקרוא, או לישון, או כמעט כל דבר אחר, והיה מתכוון לכך. שום סרטון יחיד לא הזיק לו. כל אחד מהם, לעצמו, היה משעשע קמעה, עסקה קטנה שנבחרה בחופשיות בין צופה מרצון לבין פלטפורמה שלא ביקשה דבר זולת קשבו. ואולם על פני שלוש שנים של ערבים כאלה ניטל ממנו דבר ממשי: כושר הקשב המתמשך שהיה לו בגיל תשע עשרה, הסבלנות לספר ארוך, מידה משנתו, וחלק שקשה יותר לנקוב בשמו מיכולתו לכוון את מוחו שלו. דבר לא נגנב. להכול ניתנה הסכמה. וחיישן הקורא כסף בלבד רשם את התהליך כולו כצמיחה.

כרך I קבע שהצלחה פיננסית אינה הצלחה ציוויליזציונית, שפלטפורמה יכולה להוסיף טריליונים לשווי השוק ובה בעת לשחוק את עצם היכולות שבהן חושבים משתמשיה. הציר הקוגניטיבי הוא המקום שבו נעשית התובנה הזאת למכשיר. הוא מתייחס אל הקשב של אוכלוסייה, אל כושר ההיגיון שלה ואל בריאות נפשה כאל מה שהם באמת: נכסים ציוויליזציוניים, המצע שעליו נשען כל ציר אחר. כלכלה אינה טובה יותר משיפוטם של המנהלים אותה; דמוקרטיה אינה טובה יותר מן המוחות המצביעים בה; ואת שתיהן אפשר לחסל בדממה בעוד כל מדד מקובל עולה.

הקשב כנכס כלל בר-דלדול

ניתוחה של התורה את הנכס הזה שואל את הפיזיקה שלו מדונלה מדוס. הקשב הוא מלאי מתחדש, אך מתחדש במובן התובעני: הוא מתחדש, דרך שינה, דרך מנוחה, דרך זמן שאיש אינו תובע אותו, ולכן הוא יכול לשאת כרייה בלא גבול, אך אך ורק בקצב שאינו מהיר מקצב התחדשותו. נקצר מעבר לקצב הזה, אין מלאי מתחדש דועך בחן; הוא צונח מתחת לסף קריטי ומתנהג, לכל מטרה מעשית, כמלאי שאינו מתחדש. משק דיג קורס. קרקע מתרוקנת. נכסי הכלל של הקשב, כושרה המשותף של אוכלוסייה להתרכז, לדון ולחשוב במקטעים ארוכים מהחלקת אצבע, יכולים לעשות בדיוק כך. ומדוס מוסיפה את האזהרה החשובה מכול בעידן של שכנוע מכונה: במלאי מתחדש, שיפור ביעילות הכרייה הוא מנוף רב בכיוון השגוי. סונאר טוב יותר החריב משקי דיג שמאות שנים של סונאר גרוע יותר חסו עליהם. זינוק מונע-בינה-מלאכותית ביעילות קצירתו של קשב אנושי אינו, על פי הניתוח הזה, חידוש שיש לחגוג אותו אלא אות להדק את ההגבלה, הרגע שבו מגיע המכמורתן אל מים שלא ידעו מעולם אלא סירות משוט.

פולני מספק את ההנחה המשלימה. הקשב לא יוצר מעולם לשם מכירה. כמו הקרקע וכמו העבודה, הוא קיים בטרם כל שוק ולמען תכליות אחרות; להתייחס אליו כאל סחורה רגילה, מתומחרת, מתנקה ונצרכת, הוא אותו בדיון עצמו שהפך פעם את הקרקע לסחורה, והוא מתיר את אותו חורבן אטי עצמו. כרך I הסיק את המסקנה בצד הקניין, נתונים, מחשוב וקשב כנכסי כלל שרנטותיהם שייכות לכולם. פרק זה מסיק אותה בצד האנושי: הקהילה המדינית חשה את המלאי עצמו. הציר הקוגניטיבי קורא, במצרף, אם קשבה של אוכלוסייה מתחדש או נכרה; אם כושר ההיגיון שלה, אוריינות מספרית, טיעון, היכולת לעקוב אחר שרשרת של הסקה, מחזיק מעמד; אם בריאות נפשה, שאריסטו כבר הבין אותה כיכולת ציבורית ולא כמותרות פרטיות, היא עקומה עולה או יורדת. כמו בכל מקום בתורה, החיישן מצרפי וסטטיסטי. הוא קורא זרימות והתפלגויות על פני קוהורטות; אין הוא קורא את מוחכם, את הזרם המוגש לכם, או את האבחנה שלכם. אין ולא יהיה שום פנקס של טווחי קשב אישיים, מאותו טעם עצמו שבגללו אין פנקס של נשמות.

הנזק שאין מעשה יחיד מבצע אותו

מה שעושה את הנזק הקוגניטיבי לקשה מבחינה פוליטית הוא צורתו. מיון האנטי-ערך של התורה מסווג אותו במדויק: מערכתי, ולא נזק הנצמד לקשת אחת; בעל השהיה ארוכה, ולא מיידי. שום סרטון יחיד אינו ממכר איש; בדקו מושב אחד כלשהו והוא נקרא כניטרלי או כחיובי קמעה, חליפין מרצון. זו המלכודת. הנזק קיים אך ורק בתבנית שעל פני אלפי זרימות וחודשים רבים: שחיקה נמדדת של קשבה של קוהורטה, תלות במקום שהיתה בו בחירה, ואותו אות מוקדם המגלה מכול, הפער ההולך ומתרחב בין מה שבני אדם אומרים שהם מעריכים לבין המקום שאליו הולכות שעותיהם בפועל. הפער שבין ההצבעה להוצאה הוא סימנו הראשון של החיישן לכך ששדה ביקוש הונדס כנגד המבקשים עצמם.

הואיל והנזק חי בתבנית, כך גם החשבונאות. כאשר אזרחים מייעדים את שחיקת הקשב ואת התלות המהונדסת כאנטי-ערך, וייעוד זה נתון להם דרך הצבעת המשקל ואין הוא של משרד ממשלתי הנוטל אותו לעצמו, האפקט המערכתי הנמדד מיוחס בחזרה על פני הפלטפורמות שזרימותיהן הפיקו אותו, ביחס לתרומתן, ובחלק כבד יותר לכל שחקן שהסתיר את מה שהמיטוב שלו עשה. הואיל וההשהיה ארוכה, האכיפה רטרוספקטיבית: הערכה מחדש והשבה, המכונה שכרך I בנה לנזקים אטיים, המושיטה יד לאחור אל רווחים שנרשמו כערך בטרם עלתה התבנית אל פני השטח. והתיקון, בבואו, לובש את הצורה שהתורה כולה מחייבת. האיבר האחראי מעצב מחדש את שדה הביקוש, מתמחר את הנזק, משנה את שיפוע התמריצים שתחתיו מהונדסת המעורבות, ואין הוא אוסר את הסרטונים, מרשה את תוכנן של הפלטפורמות, או מקציב לאיש את ערביו. המדינה מתקנת את התנאים שתחתיהם גולל האיש בן העשרים ושש. מה שהוא עושה בשעה 11:40 נותר, בלא משא ומתן, עניינו שלו.

הציר המדעי: מה שהשוק מתמחר בחסר

אם הציר הקוגניטיבי שומר על מצע המחשבה, הציר המדעי מעריך את תוצרה הגבוה ביותר. הגילוי הוא המקרה המובהק של ערך שהשוק מתמחר בחסר מבנית. תוצאה מאומתת גולשת אל כל מגזר הנוגע בה, ונצברת על פני עשורים וגבולות, בעוד מנגנון המחירים משיב למגלה אותה שבריר מן הערך הזה או לא כלום, ומשום כך השוק, כשמניחים לו לנפשו, קונה באורח שיטתי פחות גילוי משציוויליזציה שווה. לעיקרון של כרך I, שלפיו מניחים למורווח ולוכדים את הלא-מורווח, יש כאן מקבילה מאירה: במקום שבו השוק משלם בחסר על גלישה חיובית באותה שיטתיות שבה הוא מתמחר בחסר גלישה שלילית, נכסי הכלל הלוכדים את הרנטה הלא מורווחת מממנים גם את המדע שמערכת המחירים אינה יכולה לראותו.

הציר המדעי רושם אפוא את הגילוי כערך שנוצר ממדרגה ראשונה, ובאחד התיקונים המכוונים ביותר של התורה לנוף התמריצים המורש, הוא רושם כך גם את השחזור. שחזורה הבלתי-תלוי של תוצאה נושאת משקל נספר כערך בר-השוואה למקורי, משום שחשיפתה של הקהילה המדינית היא למהימנותן של הטענות שעליהן נשענות החלטותיה, והמעשה המאשר או הורס טענה כזאת באורח בלתי-תלוי יקר ערך בדיוק כמעשה שטען אותה לראשונה. שחזור שנכשל והוציא תוצאה כוזבת ממחזור אינו כישלון; ההפרכה היא ייצור. תמריץ החידוש-בלבד שרוקן את מדע המאה העשרים, מיליון טענות שלא נבחנו הרודפות אחר בכורה, מת מכוח התכנון. וכך גם צלו הביורוקרטי: מניין ציטוטים, מניין פרסומים ויוקרת הבמה רשאים להתהלך כאבחונים, אך שום דבר בקהילה המדינית אינו רשאי לממן, למנות או לחייב על סמך מדד חלופי ביבליומטרי בלבד. ההונאה והבדיה, לעומת זאת, נחשבות למה שהן, הסתרה, הנושאת את אותה השבה כמו כל אנטי-ערך שהוסתר, בעוד טעות כנה, ממצאים שנויים במחלוקת ומשיכת פרסום בתום לב הם המערכת בפעולתה, ולעולם אין מענישים עליהם. מדע המעניש טעות כנה מקבל מדע לא ישר; המתכננים ידעו זאת.

משימות: מוגות בתחומים, לא בתוכניות

כיצד רודפת קהילה מדינית שוויתרה על התכנון המרכזי אחר יעדים גדולים כתוכנית מדע, כהתחדשות דמוגרפית, כשיקום אקולוגי? דרך המכשיר שהתורה מכנה משימה: מנת ביקוש אסטרטגי בעלת כתב מנדט ומתועדת בפומבי. משימה משלמת בעד תוצאות מאומתות, חוזי אבני דרך, פרסים, התחייבויות רכש מראש, ומושכת את הייצור אל ציר שאינו מקבל די מענה בכך שהיא לקוחה גדולה וישרה. לעולם אין היא מפקדת. אין היא יכולה לכוון את תפוקתו של יצרן, לקבוע מחיר, לכפות השתתפות או לרתק כושר ייצור; היא קונה תחת כללי השוק הרגילים, תחומה בתקרה כדי שלא תיעשה שום משימה לעולם לקונה הבלעדי המכתיב מגזר בכובד ארנקו. השוק ממשיך להתנקות; המדינה פשוט מופיעה בצדו של הביקוש, בשמו של ערך שצד הביקוש נכשל אחרת בהבעתו. ואף אין מממן רשאי לקנות מסקנות: מענק רוכש מאמץ וכושר כנגד שאלה, והתניית התשלום בכיוונה של תוצאה, או תשלום בעד השתקתה של תוצאה, היא הסתרה מצד המממן ולא מדיניות מדע.

ההיגוי, בתכנון הזה, נעשה בתחומים ולא בתוכניות. אין הקהילה המדינית מחליטה איזו תאוריה ראוי שתנצח או איזו מעבדה ראויה להתקיים; היא מחזיקה כל ציר בתוך תחום, רצפות שמתחתיהן לא תניח ליכולת לצנוח, תקרות הבולמות ריכוזיות משתוללת, ובכללה אחיזתו של מממן יחיד בשדה שלם, ומניחה למגוון רב של חוקרים, של הולכים נגד הזרם ושל משחזרים להתמודד בתוך התחום. כל משימה נולדת מחוסר איזון נמדד, נושאת מיומה הראשון קריטריוני הצלחה וקריטריוני חיסול הניתנים להפרכה, ומתה במועדה או על פי מבחניה המוצהרים, ולעולם אינה חיה לעד בדממה כשורת תקציב, שכן זו הדרך שבה נעשה מנגנון המשימות למדינה מתכננת מן הדלת האחורית. הרצפות גוברות על המשימות באורח מוחלט: שום מיזם שאפתני אינו רשאי לגרוע מן הדיבידנד או מרצפת היכולת הממשית, ושום תהילה עתידית חזויה אינה מתירה הפרה בהווה. ומשימה שנכשלה משלמת את חובה האפיסטמי במלואו, תוצאותיה, ובכללן השליליות, נרשמות כידע, משום שציוויליזציה המסתירה את כישלונותיה קונה אותם פעמיים.

למה נועדו מוחות

מאחורי שני הצירים ניצבת השאלה שהקרע כופה. ההכרה המכונתית מבצעת עתה חלק הולך וגדל ממה שהיה פעם עבודתם הייחודית של מוחות אנושיים, חישוב, ניסוח, אבחון, מיטוב, ובמידה גוברת גם גילוי. אם המכונות חושבות למחייתן, למה נועדו מוחות אנושיים? התשובה התעשייתית, שהמוחות נועדו לתעסוקה, מתה עם השכר. שתי תשובות אחרות מוצעות, והתורה דוחה את שתיהן: המוחות כצרכני תוכן מהונדס, שהיא הכרייה הגלויה בנימוסים טובים יותר; והמוחות כמושאי טיפוח מטעם המדינה לעבר מצוינות מאושרת, שהיא הגן בנימוסים גרועים יותר.

תשובתה של התורה עצמה מבנית, והיא בנויה כבר בתוך החוקה המתוארת בפרקים האלה. למכונות מותר לייצר; רק אזרחים מעניקים שווי. הצבעת המשקל, ייעוד האנטי-ערך, השיפוט מהם חיים טובים ומהי חברה טובה, אלה אינם ניתנים להאצלה אל המנגנון, לא משום שהמנגנון טיפש אלא משום שהשאלה אינה שאלה של חישוב. הערך, במערכת הזאת, נובע משיפוטיהם הסובייקטיביים של בני אדם, ונעשה אובייקטיבי לצורך ממשל אך ורק בהצבעתם הקיבוצית. כל התקדמות בהכרה המכונתית מעלה אפוא ואינה מורידה את הדרישה מן ההכרה האנושית: ככל שמעטים יותר הדברים שאזרחים חייבים לחשוב עליהם כדי לשרוד, כן תלוי הכול יותר באיכות מחשבתם על מה שחשוב. אריסטו גרס שהמשתמש בדבר, ולא עושהו, הוא שופטו הראוי. בציוויליזציה שעושה הוא במידה גוברת המכונה, נודד ייעודו של האדם בדיוק אל היכולות ששני הצירים של פרק זה מגינים עליהן: הקשב, השיפוט, והסקרנות שאין כופים אותה, ההופכת פנאי לגילוי. מוחות משוחררים נועדו להעריך, לשפוט ולרצות לדעת, שלוש הפעולות שאין מכונה יכולה לבצע במקומנו בלא לסיים את הניסוי.

בין הזנחה לבין הנדסה

מדינה המצוידת בציר קוגניטיבי ניצבת מול שני פיתויים סימטריים, ויש לנסח את הגנות התורה כנגד שניהם. הראשון הוא ההזנחה: מדינה הקוראת את לוחות המחוונים שלה בעוד נכסי הכלל של הקשב קורסים, ומתייחסת אל ההכרה כאל עניין פרטי עד שכושר הדיון שלגיטימיותה שלה מחייבת אותו נכרה כבר מתחתיה. כנגד זה עומד כל האמור למעלה, הציר עצמו, ייעוד האנטי-ערך, וידה הרטרוספקטיבית של ההשבה.

הפיתוי השני אפל יותר דווקא משום שהוא נאצל: מדינה שלאחר שמדדה מוחות יוצאת לשפרם, ממטבת קשב כיבול, רושמת היגיינה קוגניטיבית, מהנדסת את אזרחיה אל עבר מצוינות נפשית מאושרת כלשהי. כאן מחזיקות חומותיה העתיקות ביותר של התורה. לעולם אין המדינה טוענת שהיא יודעת את הטוב, ולעולם אין היא משטרת מחשבות. הראייה אינה הישג יד: היכולת למדוד ציר, ויהי הדבר דק ככל שיהיה, מתירה תיקון של תנאים ולא יותר מזה, וההכרה היא הציר שבו הכלל הזה חשוב מכול, משום שמוח הוא הטריטוריה האחת שבה אפילו כיבוש מיטיב הוא כיבוש. לפיכך המדינה מתמחרת את הכרייה הגלויה ומממנת את הספרייה; היא מבטיחה את התנאים המאפשרים התחדשות, רצפת הזמן, השעות שאין קוצרים אותן, המדעים הרבים, ומניחה למוחות לעשות בהם כרצון מוחות. חלק ממה שיעשו יהיה בטל, מוזר או מבוזבז, והאזור הבלתי מכוון קיים בין השאר כדי שלא יידרש איש לעולם להוכיח אחרת. היא מתקנת את המסגרת; אין היא מכוונת את חייך, ובשום מקום אין המשפט הזה מילולי יותר מאשר כאן, שבו המסגרת היא כל מה שסביב מוח, והחיים הם המחשבה עצמה.

בתורה

החישה המצרפית שמאחורי הציר הקוגניטיבי תחומה במדידה ובתקן, אל תכוון; ניתוח נכסי הכלל של הקשב נשען על עמודי השושלת של מדוס ושל פולני, וחשבונאות הנזק האטי על השווקים נשמרים ישרים שבכרך I.