הבסיס הפיסקלי: מימון מדינה בלא מיסוי עבודה
מדינה שחדלה למסות שכר עדיין חייבת לשלם בעד הגנה, בעד צדק ובעד המפעלים שהשווקים לא יבנו. הפרק הזה מרכיב מחדש את ההכנסה הציבורית על רנטה, על נזק שיועד ככזה ועל תשואת נכסי הכלל, וכובל את ההוצאה לאותו יושר עצמו שבו כבול החיוב.
אי שם באוצרה של כל מדינה תעשייתית מונח תרשים ששום שר אינו נהנה להציגו. יש בו שני קווים. הקו העליון הוא התפוקה הלאומית, והוא עולה: האוטומציה נצברת, הלוגיסטיקה מתהדקת, מודלים כותבים את החוזים וקוראים את הסריקות, והכלכלה מייצרת בכל שנה יותר מאשר בשנה שקדמה לה. הקו התחתון הוא מצבת השכר ותקבולי מס השכר, והוא שוקע: רבעון אחר רבעון עובר מעט פחות מן התפוקה המתנפחת ההיא דרך תלוש שכר בדרכו אל מישהו, ולפיכך מעט פחות ממנה נראה לאוצר שנבנה כדי ליירט שכר. השר יכול להעלות את השיעור, ולזמן מה מתייצב הקו; אך שיעור גבוה יותר על בסיס מתכווץ הוא חוסם עורקים על גף הולך ונמק. התרשים אינו בעיה תקציבית. הוא פניו הפיסקליים של הקרע שתואר בפרק 1, והוא מחזיר אל השולחן את השאלה העתיקה ביותר בכלכלה המדינית: בעד מה חייבת המדינה לשלם, ומי יכול ביושר להיות מחויב לשלם זאת?
בעד מה חייבת המדינה לשלם
התחילו בחובות, משום שהבסיס חייב להיחתך במידת המשרה. המשרה היא זו שנקב בשמה הובס: שלום העם, "אך אין הכוונה בשלום כאן שימור חשוף בלבד, אלא גם כל שאר נעימות החיים", הנרדף בהשגחה כללית ולא בטיפול המופנה אל יחידים. הסיפה הזאת חשובה לא פחות מן הרישה. המדינה האקסיאקרטית מבטיחה תנאים כלליים, רצפות ומסגרות; אין היא מנהלת בני אדם. הובס צירף אל המשרה משמעת שהתורה מאמצת בשלמותה: החוקים חייבים להיות נחוצים ובהירים, מפורסמים על עילותיהם ועל מניעיהם, ואל להם להיות רבים מן הדרוש. כל שורת הוצאה יורשת את אותו מבחן עצמו. התערבות חייבת להזיז ציר שהוטל עליה באורח שניתן להדגימו, ועליה לפרסם את קריאת הציר שהיא משיבה עליה.
אדם סמית העניק למשרה את מניינה הקלאסי, והאקסיאקרטיה מארגנת את הוצאתה סביב שלוש חובותיו. הראשונה היא ההגנה. זוהי החובה המביכה בעבור כל תאוריה פיסקלית אלגנטית, משום שהיא מתייקרת ככל שהחברה מתעשרת, משום שאין להדיר ממנה איש כלל, ומשום שהיא עשויה לתבוע זינוק פי שלושה או פי ארבעה במלחמה. לפיכך אי אפשר להותירה לתרומה שמצביעים עליה, לנדבות, או לתשואתה המתנודדת של קרן השקעות. האקסיאקרטיה מגדרת אפוא רצפת ביטחון קיומי שהצבעת המשקל רשאית להעלותה ולעולם לא להנמיכה, מממנת אותה מן ההכנסות הרחבות והקשיחות ביותר, ומגבה אותה במסגרת מימון חירום שהתחייבו לה מראש. החובה השנייה היא הצדק, והיא זקוקה להיפוכה של הדרמה: הקדש יציב ושופטים שאי אפשר להדיחם, כדי שלא יוכלו לא בעל דין ולא משרד ממשלתי להרעיב את הספסל שעלול לפסוק נגדם. החובה השלישית היא המפעלים והמוסדות הציבוריים, הכבישים, הרשתות, המעבדות ובתי הספר "שלעולם לא יוכל להיות בעניינו של יחיד, או של מספר קטן של יחידים, להקימם ולתחזקם". כאן הולכת התורה אחר חוש התמחור של סמית עצמו: דמי שימוש במקום שבו התועלת פרטית (אגרת דרך היא חיוב חיצוניות שסמית המציא לפני שנולד השם), הכנסה כללית במקום שבו התועלת כללית, ופדרליזם פיסקלי לכל אורך הדרך, כדי שזרימות ערך מקומיות ימומנו וייבחנו מקומית, פן יבנה משרד מרכזי מצבות זיכרון בעוד פרשות הדרכים נרקבות.
מות בסיס השכר
מדינת המאה העשרים שילמה בעד שלוש החובות כולן בעיקר בכך שעמדה ליד יחס השכר ונטלה נתח מן ההכנסה כשעברה דרכו. זו מעולם לא היתה בחירה עקרונית; היתה זו בחירה של צנרת. השכר היה המקום שבו היה הכסף, והמעסיק היה נקודת יירוט נוחה וברת-ביקורת. להסדר היתה הנחת יסוד סמויה: שיחס השכר הוא הצינור האוניברסלי שדרכו מגיעה התפוקה אל משקי הבית. כל עוד החזיקה ההנחה, היה מס השכר רחב, זול לגבייה, ועקב בקירוב אחר כושר התשלום. כשההנחה נשברת, כל סגולה מתהפכת. ככל שנופל חלקה של העבודה, מצטמצם הבסיס אל מי שעדיין עובדים, ולכן חייבים השיעורים לטפס דווקא על האנשים שהכלכלה עדיין זקוקה לעבודתם, ולמסות את הנדיר בעוד השופע, העודף שמייצרות המכונות, זורם על פני הגובה בלא שייגע בו. מס השכר נעשה היטל על שארית התעסוקה, ומאיץ את אותה תחלופה עצמה השוחקת אותו.
הכלכלנים הקלאסיים ראו את הפגמים העמוקים יותר זמן רב לפני שהחל הבסיס למות. מיל שפט שמס הכנסה רחב הוא בלתי צודק למעשה משום שהוא "נופל בכובד הרב ביותר על בעלי המצפון הזהיר ביותר", מתגמל הסתרה ומעניש הצהרה כנה; והוא היה שומר אותו "כמשאב יוצא דופן למצבי חירום לאומיים גדולים". בעבור קהילה מדינית שכל שיטתה היא דיווח ערך ישר, הכנסה שהיא עמוד תווך והמאמנת את אזרחיה לדווח דיווח כוזב פסולה פעמיים. האייק לחץ על ההתנגדות החוקתית: מיסוי הכנסה פרוגרסיבי "אינו בשום מובן כלל כללי החל על הכול במידה שווה", אלא מכשיר שבו מצביע רוב על נטל שיוטל על מיעוט שביכולתו לזהותו מראש, ואשר "אין לו נקודת עצירה" משנזנח עקרון המידתיות. ומיזס הוסיף את העלות הדינמית: מיסוי הכנסה וצבירה מחסה את המבוססים מפני המתחרים שאלמלא כן היו משקיעים יותר מהם, ובכך בולם התקדמות ומוליד קשיחות. אין לפטור אף אחד מן ההוגים האלה כסנגורו של המפעל האקסיאקרטי; ומשום כך בדיוק חשובה הסכמתם. בסיס השכר וההכנסה תמיד היה מביך מבחינה מוסרית. הקרע רק עושה אותו בלתי אפשרי מבחינה חשבונית.
הבסיס מורכב מחדש
פרק 3 שרטט את הקו שעליו ניצב עתה הפרק הפיסקלי הזה: המורווח נותר לנפשו; רק הלא-מורווח נלכד. פרק 6 הראה היכן נאגר הלא-מורווח. המסקנה הפיסקלית מרכיבה את עצמה. מדינה שאסור לה לגעת בערך מורווח, ואינה זקוקה לכך, משום שהערך הלא-מורווח הוא כעת המסה הצומחת במהירות הרבה ביותר בכלכלה, מרכיבה מחדש את הכנסתה על שלושה זרמים ראשיים ועל עתודה שמורה אחת.
- רנטה לא מורווחת, הזורמת אל קרן נכסי הכלל: התוספת הספונטנית על קרקע ועל מיקום, על משאבי טבע ועל ספקטרום, ועל אחיהם המודרניים, צווארי הבקבוק של המחשוב, מונופולי הנתונים ועמדות אפקט הרשת, שאיש ממחזיקיהם לא יצר אף אחד מהם.
- חיובי אנטי-ערך: שכבת החיצוניות של פרק 5 כזרם הכנסה, המתמחרת נזק שיועד ככזה בדרך דמוקרטית ואשר אפקטו ניתן לספירה, ומיועדת בייעוד סגור הרחק מתקציבי התפעול, כדי ששום איבר לא יהיה תלוי לעולם בהמשך הנזק.
- תשואות נכסי הכלל: התשואות הרגילות על נכסים שהקהילה המדינית מחזיקה במשותף, המנוהלים כהקדש ובידיו עתודה לימי שלום.
זרם הרנטה הוא מהלכו של הנרי ג׳ורג׳, המבוצע בשיטתו של מיל. מיל הבחין שבעליהם של נכסים נושאי רנטה "מתעשרים, כביכול, בשנתם, בלא לעבוד, בלא להסתכן ובלא לחסוך", והסיק שהמדינה רשאית לנכס לעצמה את התוספת הזאת "בלא ליטול דבר מאיש". השיטה היא ללכוד את התוספת, לא את המלאי: להחריג את הערכים הנוכחיים בקו בסיס קבוע, למסות את הגידול הספונטני העתידי, להוציא השבחות לחלוטין, ולהניח לחיוב לרדת בסימטריה במקום שבו יורדת התוספת. האקסיאקרטיה מאמצת זאת מילה במילה בעבור קרקע ומרחיבה זאת אל מחשוב ואל נתונים כנכסי עמדה בעלי תוספת ספונטנית, משום שבכלכלת בינה מלאכותית אלה הם הדונמים.
העתודה היא תרומה מוצבעת על ערך מורווח. התורה אינה אוסרת אותה; קהילה מדינית ענייה ברנטה, שערך קרקעה מועט ואין לה אוצר משאבים, עשויה להזדקק לה כבסיס עיקרי, ושם היא ממוסגרת ביושר כתשלום בעד תשומות נכסי הכלל שנצרכו תוך כדי ההשתכרות: הביטחון, התשתית והידע המורש שאף משתכר לא ייצר לבדו. אך במקום שבו הרנטה שופעת, מונמכת תרומת הערך המורווח אל מה שמיל אמר שמס הכנסה היה צריך להיות מאז ומעולם, עתודה ששער הכניסה אליה הוא הדחק, המופעלת רק ברוב מיוחד תחת חירום מוכרז, עם תקרה כובלת-עצמה הקבועה בנוסחה וקשורה אל הפער המפורסם שלסגירתו היא קיימת, ומכוילת, כשהיא מופעלת, אל שוויון ההקרבה: אובדן יחסי שווה של היכולת הנתונה לשיקול דעת שמעל הרצפה, לעולם לא שיעור אחיד, ולעולם בלא לגעת במי שנמצא מתחת לרצפה. תנאו של האייק עצמו חל עליה: הרוב המצביע על הנטל חייב לשאת בו בשיעור המרבי. בשוליים משלימה תרומה מתומרצת את התמהיל; אזרחים וחברות רשאים לתת ערך למדינה ולקבל תשלום במטבע משלהם של הכרה ומעמד, פכפוך חיובי-סכום, לעולם לא עמוד תווך.
יושרו של כל זרם
מה שמאחד את הזרמים האלה אינו שהם מגייסים כסף אלא מה שכל אחד מהם אומר. כל חיוב אקסיאקרטי הוא אחד משני משפטים בדיוק. או: הערך הזה מעולם לא היה שלך להחזיק בו, משום שאיש לא הרוויח אותו, השבת רנטה. או: המעשה הזה מטיל על אחרים נזק נמדד שיועד ככזה בדרך דמוקרטית, וזה מחירו, טריז נגד אנטי-ערך. שום חיוב במערכת אינו אומר: עבדת, לפיכך אתה חייב. מס על מאמץ הוא קנס על תרומה, ומדינה הקונסת תרומה בעודה קוראת לעצמה נאמנת על הערך זייפה את ספר החשבונות שלה עצמה. מקיאוולי, מכל האנשים, מספק את גרסת השרידות של האתיקה הזאת: הנסיך המממן את נדיבותו במיסוי עמו "יעשה את עצמו שנוא במהרה", בעוד הנדיבות הממומנת ממה שנלקח ממעטים וניתן לאין ספור היא הנדיבות האחת המאריכה ימים. בני אדם שוכחים את מות אביהם מהר יותר מאובדן נחלתם; הבסיס הפיסקלי אינו נוגע בשום נחלה, משום שמה שהוא לוכד מעולם לא הורווח אל תוך נחלה.
היושר נאכף בבנייה, לא בכוונה. ארבעת כלליו של סמית כובלים כל מכשיר: מידתיות לכושר, ודאות ("המס שכל יחיד חייב לשלמו צריך להיות ודאי, ולא שרירותי"), נוחות התשלום, וחיסכון בגבייה, שהאחרון בהם שונה בסילוק המתרחש בספר החשבונות עצמו, המוציא לגמלאות את "החקירה השנואה" של גובה המס. צורכי היסוד לעולם אינם ממוסים, ומגנו הכפול של מיל מרחיב את הפטור גם אל הנטל העקיף: במקום שבו חיוב אנטי-ערך היה מעלה את מחירם של צרכים ברמת הרצפה, אנרגיה, מזון יסוד, ניידות בסיסית, קישוריות, מוחזר החיוב ברצפה, כך שהוא מתקן התנהגות מעל הקיום בלא לשחוק את החיים שמתחתיו. מבחן הכלליות של האייק כובל את צורתו של כל חיוב: מכשיר לגיטימי ממסה תנאים, לעולם לא מעמדות. הוא חייב להיות ניתן לכתיבה כ"כל שחקן שמתקיים בו התנאי הנמדד X משלם שיעור Y", החל על כל האנשים הבלתי ידועים בכל פעם שמתקיים X; חיוב שאפשר לכתבו רק כנגד קוהורטה נקובה בשם, או שרק חיצוניים לה תומכים בו, הוא כתב הוקעה אלגוריתמי, והוא בטל. והאוצר בונה מודל של גלגול הנטל בטרם יטען לסגולה: נטלים נודדים דרך מחירים ולא משנה היכן נגבה החיוב, ולכן מתרכזת המערכת בבסיסים הדביקים, רנטת קרקע, רווחי מונופול, תוספות עמדה, מותרות, אשר אי אפשר לגלגלם אל שכר או אל צורכי יסוד, ומסרבת לקרוא לתמהיל פרוגרסיבי עד שיאמר זאת מודל הגלגול, ולא לשון החוק.
ההוצאה כזרימות ערך
חיוב ישר ראוי להוצאה ישרה, וכאן מתרחקת האקסיאקרטיה יותר מכול מפוליטיקת ההקצבות. כל איבר של המדינה הוא ממיר ערך, הנמדד באותה חשבונאות זרימת ערך עצמה שהוא מחיל על כל אחד אחר. תפוקתו של משרד היא זרימה שעל ערכה הממומש מעידים האזרחים המקבלים אותה; הפער בין הערך הנטען לערך המועד הוא דליפתו של האיבר, והוא מתפרסם באותו ספר חשבונות שבו מתפרסם כל השאר. ההקצאה מקרן נכסי הכלל הולכת אחר כלל מכני, חוסר האיזון הנמדד כפול המשקל שהוצבע כפול דחיפות הרצפה, כך שכשאזרחים מצביעים להעלות ציר, נע הכסף לעברו דרך הנוסחה ולא דרך מיקוח בוועדות; והרצפות גוברות על המשקלים, כך שקוהורטה הנמצאת מתחת לרצפה ממומנת יהיה אשר יהיה המשקל שנתן הרוב לצירה. המימון משוחרר במנות, וכל מנה תלויה במסירה שהועד עליה; תוכנית שאינה מוסרת מאבדת את המנה הבאה, לא כותרת בעיתון. משרדים אינם יכולים להעיד על ערכם שלהם, ההעדה מגובה בפיקדון ונבדקת נגד קנוניה, ואין לקנות שום אות ממשל. מדוס קראה לעיקרון שביסוד הדבר אחריות מהותית: המשוב על התוצאות חייב להגיע אל מקבלי ההחלטות באורח ישיר וכופה, הטייס יושב בחזית המטוס. תולדתו החוקתית היא שהמדינה אינה פוטרת את עצמה מדבר שהיא אוכפת; המנגנון כבול בכל רצפה ובכל תיקון שהוא מטיל.
קונפוציוס ניסח את אילוץ התקציב העמוק ביותר עשרים וחמש מאות שנה לפני הזמן: "אם יהיו מצוקה ומחסור בארבעת הימים, הכנסת השמים תגיע אל קץ נצחי". הכנסתו של שליט היא תפוקה המותנית בכך שהעם אינו נופל אל מחסור. בעבור מדינה הממומנת מרנטה זה דבר מילולי ולא הטפה: האוצר קוצר רנטה לא מורווחת מגוף חברתי מתפקד, וגוף מדולדל אינו מייצר רנטה לקצור. הלגיטימיות וכושר הפירעון הם אותו משתנה עצמו. החוב הציבורי מקבל את אותה התחייבות מוקדמת. פסק דינו של סמית היה שהלוואה בלתי מנוהלת "החלישה בהדרגה כל מדינה שאימצה אותה", ולכן מוחקקת המשמעת בחוקה בטרם ההמראה במקום שתאולתר תחת אילוץ המלחמה: מסדרון הלוואות מבוסס-כללים, מסגרת מפורשת למקרה מלחמה, משמעת פדיון שאין לפשוט עליה, והעדפת מכשירים קצרים, קשורים לתכלית ומסלקים את עצמם על פני מימון תמידי, כך שלעולם לא ייצר החוב הציבורי את מעמד הרנטיירים הסביל שכל הארכיטקטורה קיימת כדי להמיתו.
הגירתה של מדינת מס ישנה
שום קהילה מדינית אינה מתחילה מספר חשבונות ריק, ואת המעבר אפשר לומר בקצרה משום שהגיונו כבר מונח על השולחן. ההגירה הולכת אחר שיטת קו הבסיס של מיל על פני הכלכלה כולה: ההחזקות הקיימות מוחרגות בערכן הנוכחי, והבסיס החדש נצמד אך ורק לתוספות העתידיות, מה שמקהה את התנגדות ההחרמה ואינו קורע שום ציפייה מיושבת, תנאו של מקיאוולי לכפייה בלא שנאה. מאותו קו בסיס רץ המעבר על לוח זמנים מפורסם המשתרע על עשורים: ככל שנופל חלקו של השכר, מוצאים מס השכר ומס המעסיקים לגמלאות באותו קצב עצמו, וזרמי הרנטה, האנטי-ערך ונכסי הכלל מוכנסים אל מול תשואה נמדדת ולא אל מול תחזית אופטימית. הקצב ישר בעניין אי-הוודאות, שהרי השאלה אם בסיס הרנטה של קהילה מדינית מסוימת יכול לשאת מדינה שלמה היא שאלה אמפירית שעל לוח הזמנים להשיב עליה תוך כדי הליכה, ועתודת הערך המורווח היא הגשר המבוקר במקום שבו הוא עדיין אינו יכול. מה שאינו נתון למשא ומתן הוא הכיוון. מס השכר מת עם יחס השכר; הבחירה היחידה העומדת לאוצר היא אם ימות בירושה מסודרת או במנוסה.
מה שהבסיס המורכב מחדש משלם בעדו, מעל שלוש החובות, הוא נושאו של הפרק הבא: הדיבידנד המשיב את נכסי הכלל אל בעליהם, והרצפה שמתחת לכל אזרח. הכסף ישר עתה. נותר להוציאו על חירות.
בתורה
הארכיטקטורה הפיסקלית המלאה, ובכללה מסגרת מימון החירום וכללי החוב, מוצגת בהבסיס הפיסקלי; תורת הרנטה שעליה היא ניצבת מפותחת בקניין, רנטה ונכסי הכלל ומתחקה אל הנרי ג׳ורג׳; מכונת ההוצאה המועדת מפורטת בהמנגנון.