מנוע ההון והאשראי

ההון עדיין בא מן המקור העתיק ביותר: מישהו ממתין, ומישהו בונה במה שההמתנה משחררת. פרק זה מראה כיצד מאורגנים החיסכון, האשראי וההשקעה כך שהסבלנות תזכה בגמולה, שהיצירה תמומן, ושמכונת הבועות תוצא לגמלאות.

בכלכלתו המאוחרת של הסדר הישן, מעשה יצירת הכסף הגדול ביותר היה הקשה על מקש במשרד משכנתאות. בנק, שהורשה לכשף פיקדונות, הלווה אותם כנגד חלקת קרקע; ההלוואה העלתה את מחירה של הקרקע בכלל; המחיר הגבוה יותר הצדיק הלוואה גדולה עוד יותר כנגד החלקה הבאה; וכך סבבה הלולאה, עד שמכונת האשראי של אומות שלמות הועסקה בעיקר בהעלאת מחירם של דברים שכבר היו קיימים. המכונה שנועדה לממן את העתיד נעשתה משאבה להיוונו של העבר. כל משטר יורש רציני חייב לענות על שתי שאלות בבת אחת: מאין בא הונה של השנה הבאה, וכיצד נמנע מן התשובה להיות "מהימור על אדמת השנה שעברה"?

מאין בא הונה של השנה הבאה

אדם סמית נתן את התשובה שאינה אופנתית ואינה חולפת: החסכנות, ולא החריצות, היא הסיבה המיידית לגידולו של ההון. החריצות מספקת את הנושא שהחסכנות אוגרת; החיסכון הוא ההשקעה, המעשה שבו משוחררות תביעות ההווה כדי לממן מלאי בר-קיימא. תכנון השוכח זאת מרעיב את עצמו. ומדינה של זרימות ערך נתונה בסכנה ממשית לשכוח, משום שהאקסיאקרטיה מנמיכה את הכסף מאדון לכלי ומחזיקה את המעמד האזרחי, פנקס Æ של יצירה שמומשה, כבלתי ניתן להעברה בהחלט. אילו צומצם הכסף למסילת סילוק דקה ותו לא, הייתה הצריכה שומרת על מניעה וההימנעות מאבדת את מניעה שלה; לחוסך לא היה כלי, ולהונה של השנה הבאה לא היה מקור.

לפיכך מפצל המנוע את תפקידי הכסף לאורך התפר שתואר בפרק 4. שכבת המחזור החיוני המוגנת מסתובבת, דקה, נושאת דמי החזקה, בנויה לאספקה ולא לאגירה. שכבת הסילוק החופשית משיבה את מה שמניע החיסכון דורש: שמירת ערך הניתנת לצבירה ולהצטברות ריבית, שבה יכולים משק בית או חברה לאגור את פרי היצירה שמומשה, מופרדת בחומת אש מן הפנקס האזרחי כך שהעושר לעולם אינו מומר לכוח אזרחי. "התשוקה לשפר את מצבנו" של סמית, המניע השקט הבא עמנו מן הרחם ואינו עוזב אותנו עד הקבר, נשמר במתכוון. אין לאקסיאקרטיה ריב עם החוסך; היא זקוקה לו.

האשראי כפעילות מורשה שתוצאותיה ציבוריות

מהו, אם כן, האשראי? גם כאן מאמצת התורה את תיאורו של סמית כמעט כלשונו: האשראי אינו יוצר הון, הוא מפעיל מלאי מת, והופך חלק גדול יותר מן ההון הקיים לפעיל וליצרני. רזרבות מובטלות נעשות כספים עובדים; דבר אינו מכושף, דבר מה מעורר. מן ההגדרה הזאת נובעים כללי התפעול. האשראי ניתן רק כנגד ערך ממשי הניתן למימוש בטווח הקרוב, ורק עד לסכומו של המשאב שהיה נותר מובטל. מועדי הפירעון מותאמים: אשראי קצר ובר-קריאה לשימושים קצרים המסלקים את עצמם; נכסים ארוכים להון סבלני, לעולם לא לכסף שאפשר לדרשו בחזרה מחר. כל מבנה אשראי עומד למבחן פדיון בטרם יעמוד מול משבר. משל האזהרה הוא של סמית עצמו: בנק אייר (Ayr Bank), שמימן נכסים אטיים בנייר בר-קריאה והתפוצץ, ולקח עמו את מחצית האשראי של סקוטלנד. מדינה השוכחת את התאמת המועדים חוזרת על אותו פיצוץ בקנה מידה לאומי.

מדוע מורשה? לא משום שהבנקאים רשעים, אלא משום שתוצאותיו של האשראי ציבוריות באופן שתוצאותיה של מאפייה אינן. מרקס כינה את האשראי האמצעי רב העוצמה ביותר לדחוף את הייצור אל מעבר לגבולותיו שלו ואחד הרכבים היעילים ביותר של משברים ושל הונאות, והוא הבחין בטעם המבני: האורגניזם רגיש-היתר כולו סובב על רזרבה שגודלה זניח. פעילות שאופן הכשל שלה הוא מאזנם של כל האחרים היא בדיוק סוג הנזק שיועד בדרך דמוקרטית וניתן לספירה, שעליו הכפייה האקסיאקרטית חוקית. לפיכך הבנקים נותרים פרטיים, רבים ומתחרים; הרישיון נצמד לתוצאה, לא לבעלות. וזרם אחד מוכר כמה שהוא: רווח ההנפקה (seigniorage) שביצירת האשראי, המרווח שבו, בניסוחו של מרקס, חיסכון לאומי הופך לרווח פרטי, הוא זרם של נכסי הכלל ולא פרס לבעל מניות. התיווך היצרני זוכה בשכרו; הזכות היתרה הטהורה שבהנפקה אינה זוכה בו.

היגוי בלא תוכנית

למשטרים הישנים היו שני כלים להכוונת האשראי, והאקסיאקרטיה דוחה את שניהם. אין היא קובעת את שער הריבית בצו: סמית הראה שתקרה מתחת לשער השוק מנתבת הון אל "פזרנים והרפתקנים", הלווים שסיכויי פירעונם הנמוכים ביותר, ומרקס הוסיף שאין ממילא גבולות טבעיים לשער הריבית, אלא רק מה שהמשתתפים עושים ממנו. שער האשראי צף סמוך לתשואה על המלאי היצרני. אף אין היא מפעילה ועדת אשראי המחליטה אילו מגזרים ראויים להלוואות; זהו תכנון מרכזי דרך מערכת הבנקאות, והוא מת בטיעון החישוב של מיזס כמו כל גרסה אחרת שלו.

במקום זאת משנה המנוע את מה שהאשראי מסוגל לראות. המכשיר הראשון הוא מידעי: פנקס Æ העומד, התיעוד הפומבי של יצירה מודגמת וממומשת, משמש אות לאיכות הלווה, כך שהאשראי מוקצב לפי ראיות ליצירה ולא לפי מחיר מנוהל או לפי מקריות הבטוחה שהלווה מחזיק במקרה. המכשיר השני הוא מבני, והוא המפנה של הפרק: בועת הקרקע אינה מוסדרת אל מחוץ לעולם, היא מיובשת במקורה. פרק 6 קבע שרנטת המיקום זורמת אל נכסי הכלל. אך מחירה של קרקע אינו אלא רנטה מהוונת; לכדו את הזרימה קדימה, ומחיר הנכס מתדלדל אל ערכו של מה שאפשר באמת לבנות ולעשות באתר. הבטוחה הקרקעית חדלה להיות מכונת תנועה נצחית, משום שהזרם הלא מורווח שהאשראי נהג להוון שוב אינו ניתן לניכוס פרטי. אין שום בנקאי מנוע מלהלוות כנגד קרקע; פשוט יש שם הרבה פחות שאפשר להלוות כנגדו, וההלוואה חייבת להיות מוצדקת בשימוש היצרני באתר ולא בציפייה שהאדמה עצמה תעלה בערכה. מרקס סיפק את אות האזעקה המשגיח על השארית: משום שהמחיר שווה לרנטה חלקי שער הריבית, מחירי נכסים יכולים לעלות בעוד הרנטות שמתחתיהם שטוחות, תוצר טהור של שער ההיוון. באקסיאקרטיה התבנית הזאת, מחיר עולה ורנטה שטוחה, היא אזהרת ניפוח רנטה הנקובה בשם, לא פריחה שיש לחגוג לה.

מחיר ההמתנה והמתת החסד של בעל הרנטה

מי, במנוע הזה, מרוויח מה? הגבול עובר במקום שבו שרטטו אותו מרקס וקיינס זה בנפרד מזה. מרקס הפריד בין הריבית, הנראית כפרי הבעלות על ההון בלבד, לבין רווח המיזם, פרי תנועתו וביצועיו, ואישר שההבחנה נשענת על עובדה אובייקטיבית. התשואה על התיאום ועל נשיאת הסיכון מורווחת: התזמורת זקוקה למנצח שלה בכל אורח ייצור, ושכרו של המנהל, שיפוטו של החתם, וההקצאה הפעילה של סיכון תחת אי-ודאות הם שירותים ממשיים שיש להם אמות מידה נצפות בשוק. התשואה על הבעלות הטהורה היא עניין אחר. קיינס אמר זאת במפורש: הריבית כיום אינה גומלת על שום הקרבה אמיתית, לא יותר משגומלת עליה רנטת הקרקע; בעל ההון יכול להשיג ריבית משום שההון נדיר, ואף שייתכנו טעמים פנימיים למחסור בקרקע, אין טעמים כאלה למחסור בהון. הריבית כשלעצמה היא רנטת מחסור על מחסור מלאכותי, והיא נופלת תחת אותו כלל שתחתיו נופלת כל רנטה אחרת: הרכיב המורווח, סיכון, מיומנות ושיפוט, נותר בר-תשלום; הרכיב חסר התפקוד מוגבל ונלכד.

קיינס גם רשם את השיטה, והיא בדיוק אתיקת המעבר של התורה: המתת החסד של בעל הרנטה לא בהפקעה אלא בביטול המחסור, הדרגתית, ממושכת, שאינה זקוקה למהפכה, כשתבונתו וכישרונו הביצועי של איש הכספים רתומים לשירות הקהילה בתנאי גמול סבירים. האקסיאקרטיה מנתבת את המתת החסד הזאת דרך מסגרת הכסף ולא דרך מועצת השקעות ממשלתית. קיינס איתר את המחלה בפרמיית הנזילות המחזיקה את רצפת הריבית גבוהה מדי; דמי ההחזקה על שכבות הכסף תוקפים בדיוק את המשתנה הזה, ומנמיכים את הגמול על אגירת נזילות עד אשר ההון, בלשונו, חדל להיות נדיר. זהו, ככל הנראה, יישום טהור יותר של ניתוחו שלו מאשר תרופתו להחברתה של ההשקעה: תקנו את עיוות המחיר במכשיר והניחו לכמויות לנבוע, במקום להטמיע את פונקציית ההשקעה בתוך המדינה.

לאופקים ארוכים ניתן כלי משלהם. תשתית, מחקר ואנרגיה משיבים את ערכם לאחר תקופה של שנים רבות, רחוקה מכדי להתאים, אמר סמית, לנוחותו של בנק. לפיכך מרשה המנוע מכשיר סבלן-משך ודמוי הון מניות: נתח מוכר-מדינה בערכו הממומש העתידי של נכס, הנושא תשואה בסיכון לאורך שנים. שיעורה של אותה תשואה עשוי להיות מוגבל; אין להביאו לאפס לעולם, שאם לא כן פשוט יחדל ההון הקבוע להיווצר. וכל המבנה נשען על ערובת אמינות אחת, חכירת משקלי הערך: המשקלים והמחירים החלים על השקעה שקועה מסוימת נעולים לאופק ארוך וקבוע בחוקה מיום ההתחייבות. ההיגוי רשאי לשנות את המשקלים לפעילות חדשה; לעולם אין הוא רשאי לתמחר מחדש למפרע הון שכבר שקע. דאגלס נורת׳ הראה מדוע הסעיף הזה הוא אבן היסוד של המנוע. אחרי 1688, כשכבל סוף סוף הכתר האנגלי את עצמו כנגד הלוואות כפויות והחרמות, הייתה התוצאה המיידית צמיחתו הנפיצה של שוק ההון: מלווים משקיעים במקום שבו הם תופסים שהמדינה תכבד את הסכמיה. מדינה החשה ערך והמשקללת מחדש את הווקטור שלה מחזיקה כוח בסדר גודלו של בית סטיוארט על כל תשואה שקועה; אלא אם תכבול את עצמה כדרך שכבל הסדר 1688 את הכתר, יחדלו הבונים להשקיע הון, וכל השאר בספר הזה ירעב.

הקזינו נשמר יקר

מה עולה בגורלה של הספקולציה? קיינס שרטט את התפר ההתנהגותי בחדות שלא הגיע אליה שום רגולטור מאז: הספקולציה היא חיזוי הפסיכולוגיה של השוק, היזמות היא חיזוי התשואה הצפויה של נכסים לאורך כל חייהם, וכשהתפתחות ההון של מדינה נעשית תוצר לוואי של פעילויות קזינו, סביר שהמלאכה תיעשה רע. תרופתו המועדפת היא זו שהמנוע מאמץ, בכלל כללי ובלא בחירת מנצח יחיד: מס העברה נכבד על עסקאות, חיוב רנטת סחרור העושה את הקזינו, בלשונו, בלתי נגיש ויקר, בעודו מותיר את היזמות, הסוחרת לעתים רחוקות ומחזיקה לאורך זמן, כמעט בלא נגיעה. הוא הוסיף אזהרה שמנגנון החישה נוטל כפשוטה: נזילות ההשקעה בעבור הקהילה כמכלול אינה קיימת; היא אשליה פרטית, כשל הרכבה, ואין לבנות עליה שום אות מערכתי.

מעבר לסחרור שוכנת הפתולוגיה העמוקה יותר שמרקס ניתח כהון פיקטיבי: שטרי אשראי שהם תביעות על ייצור עתידי, "הון דמיוני" שערך השוק שלו אינו קשור לשום דבר ממשי שעודנו קיים, כסף הנראה כמוליד כסף בלא סימני לידה של מוצאו. כללו של המנוע הוא שהתביעות חייבות להישאר כבולות לערך בר-מימוש, שאם לא כן הפער נלכד; אופן הכשל הקנוני הוא מולך הריבית דריבית, תביעות הנצברות כנגד "כל העושר שאפשר אי פעם לייצר", אדישות לתנאי ההתחדשות של הייצור. שתי משמעות שומרות מפניו. המייצבים נגד-מחזוריים באמת וניתנים להשעיה, משום שחוק הבנק של 1844 לימד מה עושה כלל ריסון קשיח: הוא מתהדק אל תוך השפל ומאיץ את עצם המשבר שנבנה כדי למנעו; והמינוף תחום בנקודת המשען המערכתית, הרזרבה הקטנה שעליה מתאזן האורגניזם כולו. לבסוף, אזהרה לכליה של המדינה עצמה: הפיננסים הם הדבר הקריא ביותר בכלכלה, שער הריבית שלהם מצוטט מדי יום בדיוק ברומטרי בעוד שיעור הרווח של התמורה הממשית נותר תעתוע מעורפל. חיישן הממטב לאיכות האות ייתן משקל יתר שיטתי לציר הנתון ביותר לפטישיזציה. לפיכך מנמיך המנוע במתכוון את משקלו של אות הפיננסים המפתה וקורא אותו כנגד התמורה שמתחתיו, זו שהוא מנותק ממנה.

הסירו את אוצר המילים, ומה שנותר הוא מנוע שכל יזם של העולם הישן היה מזהה, המופעל תחת כללים שכל כלכלן של העולם הישן היה יכול לבקר. חסכו, וקבלו תשלום על ההמתנה. לוו כנגד ערך ממשי, בשער שאין צו שנגע בו. סכנו, בנו, תאמו, ושמרו לעצמכם את התשואה, מובטחת מפני תמחור מחדש כל עוד הונכם שקוע. מה שהלך ואיננו הוא הכלכלה האחרת שצמחה בתוך הראשונה: היוונה של אדמה שאיש לא ייצר, הצטברותן של תביעות שאיש אינו יכול לכבד, והקזינו שטעה לחשוב שהוא השוק. האשראי נותר משרתה של היצירה; הוא רק חדל להיות משאבתו של בעל הקרקע.

בתורה

המפרט המלא של המנוע מפותח במנוע ההון והאשראי ונשען על הארכיטקטורה המוניטרית של שתי שכבות של כסף; החובות לקיינס ולכלכלת ההתחייבות האמינה של נורת׳ מתחקים בעמודי השושלת על קיינס ועל נורת׳.