הענקת הכוח: שלוש חובות וויתור

כל חוקה היא מצאי של מה החברים מוסרים, ולאיזה מטרה. המלאי של האקסיאקרטיה קצר: כוח לשלוש חובות, המוענקות ביושר במלואן, וחובה רביעית שהתנערה לא בהבטחה אלא בהיעדר כל איבר שיכול לבצע אותה.

דמיינו את יום האשרור כהעברה עם שטר מטען, וקראו מה בעצם מופיע במניפסט. בטקס של הובס המניפסט הוא שורה אחת: הכל. כל נתין מוותר על הזכות למשול בעצמו לריבון ששיפוטו לאחר מכן הוא שלו, וההעברה היא סופית. בטקס הליברלי המניפסט ארוך יותר אבל כתוב לאחור: המדינה נחשבת מסוגלת לכל דבר, ואז נבנית גדר של זכויות סביב החזקה, שתיבחן ונבחן מחדש בכל דור בקו הגדר. בטקס האקסיאקרטי המניפסט מפורט וקצר. החברים מעניקים סמכות לשלוש חובות שמוגדרות, יחד עם כל הכלים שהחובות הללו דורשות באופן מוכח, ותו לא. אין שאריות, אין חציצה של כשירות משתמעת, אין "וסמכויות אחרות כפי שהרווחה הכללית עשויה להציע". מה שלא מופיע במניפסט לא נשלח.

שלושת החובות

החובה הראשונה היא לשמור על הרצפה. לכל חבר מובטחת קומה של יכולת אמיתית: המינימום החומרי, הקוגניטיבי והאזרחי שממנו ניתן לנהל חיים בפועל, הממומן על ידי הדיבידנד משכר דירה שלא הרווח שנתפס ומובטח על פי חוק ולא נותר, בביטויו של הובס, לסכנה של "צדקה לא ודאית". הטיעון של הובס מחוסר ודאות הוא ההצדקה הנקייה: קומה שתלויה ברצון הטוב של מישהו היא לא רצפה, זה מזג אוויר. החובה כוללת את הקומה הוותיקה מכולן, אבטחה. ההגנה, חובתו הראשונה של סמית' של הריבון, מגודרת כמינימום קיומי-ביטחוני שההצבעה עשויה להעלות אך לעולם לא להנמיך, כי למדיניות שניתן לכבות מבחוץ אין חובות אחרות. וכל החובה מבוצעת בפנקס ההשגחה הכללית של הובס עצמו: בטיחות משמעה לא שימור חשוף אלא סיפוק החיים, הנמסרים על ידי קומות כלליות וכללים כלליים, לעולם לא על ידי זהירות המופעלת על יחידים, וזה בדיוק המקום שבו מדינה מיטיבה מתחילה לכוון.

החובה השנייה היא לשמור על המסגרת כנה. זוהי חובת הצדק של סמית', שהורחבה לכל מה שמכילה מסגרת מודרנית: אכיפת חוזים וזכויות ללא משוא פנים; לתמחר את החיצוניות האמיתית שאף משתתף בשוק מתמודד איתה; ללכוד את שכר הדירה שלא הרווח שהעמדה, המחסור והנחלה מקנים למחזיקים שלא יצרו דבר, תוך השארת הרווחים לבדם; ולשמור על הכלים המשותפים של המדינה אמיתיים, ספר החשבונות מדויק, המדידות מצטברות וסטטיסטיות, הריבוע הציבורי מוער אך לעולם לא צונזר. במסגרת החובה הזו השווקים ממשיכים להתנקות. העבודה של המדינה היא במעלה הזרם של כל עסקה ובהמשך לאף אחת: היא שומרת על התנאים שבהם המחירים אומרים את האמת, ואז היא נותנת למחירים לעשות את ההקצאה.

החובה השלישית היא רפלקסיבית, והיא זו ששכחו הרשימות הקלאסיות: לשמור על המדינה עצמה לא ניתנת ללכוד על ידי איש. ריכוז ערך או חיובים עצמיים של סמכות החלטה לפי צו זה, והכלל חל על גופי המדינה עצמה, סוכנויותיה ומפלגותיה ומפעיליה, לא רק על אזרחים וחברות. ריקבון כוח ועמידה אלא אם יחודש; התקרה מחייבת מוקדם ולפי הכלל, לעולם לא כנשק המכוון לאדם; השקיפות היא לפי בנייה ולא לפי בקשה. הסיבה שזו חובה ולא העדפה עיצובית גרידא היא דילמת האכיפה של צפון: אם למדינה יש כוח כפייה, מי שמנהל את המדינה ישתמש בה לטובתם. הענקת כוח שאינה כוללת את החובה להישאר בלתי ניתנת לתפיסה העניקה את מכשיר החתרנות שלה. פרק 12 חוזר להגנות בפירוט; כאן די לתקן את העיקרון שהחובה השלישית מוטלת על המדינה על המדינה, ברציפות, לכולם.

משלוש החובות הללו נובעות סמכויות המדינה כתוצאות, ורק כתוצאות. חובות ממומנות מניבות סמכויות ממומנות: זרוע הכפייה שדורשת אכיפה כנה, המכשירים הפיסקליים שהקומה דורשת, מנגנון המדידה שהמסגרת דורשת. כוח נטען שלא ניתן לייחסו לאחת משלושת החובות אינו רדום, אינו משתמע, אינו ממתין לקריאה רחבה. היא מעולם לא ניתנה, ותחת ההיררכיה של הפרק הקודם כל מעשה שבוצע תחתיו בטל.

החובה הרביעית, סירבה

סמית' צמצם את המדינה הלגיטימית לשלוש חובות ולאחר מכן, במשפט התוצאתי ביותר של שיטתו, פטר את הריבון מהחובה הרביעית: החובה "לפקח על התעשייה של אנשים פרטיים" ולהפנות אותה לעבר התעסוקות המתאימות ביותר לאינטרס של החברה, משימה שעבורה, כתב, "אף חוכמה או ידע אנושי לא יוכלו להספיק לעולם". האקסיאקרטיה מקבלת את פסק הדין בשלמותו, ומחילה אותו על עצמה בנקודת הפיתוי הגדול ביותר שלה. מדינה שיכולה לראות ערך על פני עשרה צירים תתפתה, כל יום, לנווט: למשוך הון לכיוון הציר בעל הניקוד הגבוה, להקצות כישרון במקום שבו לוח המחוונים מראה פער, להתייחס לוקטור כתוכנית. זו החובה הרביעית שמינה את עצמה, והיא מוותרת עליה.

הוויתור אינו משאיר חוסר איזון ללא מענה; זה מגביל את צורת התגובה. המדינה שולטת לפי תקין-ושחרור: היא מוסיפה את המחיר המתפרסם של הוכחה חיצונית למחיר שוק חי, תחת מכסה מפורשת, ולאחר מכן חיפוש רווחים סולקת הקצאה מחדש באופן חופשי. הרווח אינו זהה לערך הציוויליזציוני, אך הוא נותר אות מבוזר חיוני בתוך השוק. המדינה עשויה לתמחר נזק שיורי עדות ולתפוס דמי שכירות תפעוליים; ייתכן שהוא לעולם לא יחליף רווח והפסד בציון ערך מנוהל. היכן שהקרקע זזה מתחת לאנשים, רפד את המניע, לעולם אל תקפיא את התפקיד: הרצפה והדיבידנד מתחברים לאדם שנעקר, לא לשימור עבודה, שכר תקיף או שכר לפני ההלם.

ויתור כאדריכלות, לא הבטחה

חוקות מלאות בסמכויות מוותרות שהופעלו מאוחר יותר. ויתור שחי בסעיף הוא הבטחה, והבטחות חזקות בדיוק כמו התמריצים נגדן, שבמקרה הזה הם קבועים וחזקים בדרך הלא נכונה. אז האקסיאקרטיה לא מבטיחה; זה בונה את חוסר היכולת. שלוש עובדות מבניות עושות את העבודה של אלף התחייבויות.

ראשית, לא קיים איבר שהיכולת שלו היא לכוון חיים. אין משרד ייעודים, אין לשכת הקצאה, אין משרד בשום מקום במנגנון עם סמכות להטות אדם למשימה או משרד למגזר. המדינה לא מרסנת איבר; חסר לו האיבר.

שנית, הראייה חסומה חומת אש מההיגוי. האיבר הקורא ערך מנוע מבחינה מבנית מלכוון הון או אנשים; המנוף היחיד המותר שלו הוא המחיר המוגמר. זהו משפט החישוב של מיזס שנעשה חוקתי: החישוב הכלכלי שורד רק בזמן שהבעלים הפרטיים קובעים את העסקת גורמי הייצור, כך שהמדינה רשאית לקבוע את המחיר שעומד בפני גורם, טריז, חיוב, קומה, אך לעולם לא לקבוע את הכמות שלו, העסקתו או הקצאתו. הקו בהיר כי השיפוע שמעבר לו אמיתי: חצו אותו פעם אחת, תן לקרן להחליט איזה מחשב מריץ מה, וכל המערכת נוטה במדרגות לכיוון מרכזי.

שלישית, רכישת היכולת החסרה אינה מעשה שלטוני אלא מעשה של ביסוס. כדי לכוון חיים המדינה תצטרך לבנות איברים שהאמנה אינה מאשרת, ויצירתם היא שינוי האמנה: בראש שיפוע התיקון, בפומבי, ברף הגבוה ביותר שהצו מכיר, כאשר כל אזרח צופה במדינה מבקשת את הכוח היחיד שהיא קמה לסרב. הוויתור נאכף על ידי היעדרות ועל ידי מחיר סיום ההיעדרות. מקיאוולי מסביר מדוע לא ניתן לאכוף את זה בשום דבר רך יותר: במקום שבו ניתנת סמכות בלתי מבוקרת, הוא כתב, אין ביטחון ניתנת על ידי סגולתו הנוכחית של העם, שכן הסמכות המוחלטת משחיתת בזמן הקצר ביותר. מבנה, לא אופי, הוא ההגנה, כי האופי נמצא במורד המבנה.

הכנות של מקיאוולי: תן את מה שצריך, בגלוי

ריאליזם לגבי הפסקות חשמל בשני הכיוונים, והדוקטרינה מכבדת את הקצה הקשה יותר שלה. חוקה שמעניקה מעט מדי מסוכנת כמו כזו שמעניקה יותר מדי, כי הבלתי מוצדק אינו נעלם; זה יורד למחתרת. האזהרה של מקיאוולי מדויקת: רפובליקה שלא עשתה דרך חוקית לכוח שיום אחד תזדקק לה חייבת להיהרס תוך התבוננות בצורות שלה או לפרוץ אותן, והשבירה היא הפצע העמוק יותר, שכן התקדים של "הפרת החוקים למטרות טובות" מצוטט לאחר מכן למטרות שאינן טובות. משטר ויתור הוא אמין רק אם כל מה ששלושת החובות דורשות באמת יינתן ביושר, במלואו, על פני המסמך, כך ששום משבר לא יוכל לגרום להברחה להיראות הכרחית.

אז המענק לא סנטימנטלי. המדינה מקבלת זרוע כפייה אמיתית, כי הלמה של הובס עומדת והבריתות ללא החרב אינן אלא מילים: מדינה חישה שאינה יכולה לאכוף היא תיבת הצעות. הזרוע צרה, במחיר הרתעה ומחויבת לכללים, אבל היא אמיתית. המדינה מקבלת בסיס פיסקאלי אמיתי, כי קומות התלויות בנדיבות שנתית אינן קומות. והוא מקבל מהירות אמיתית עבור השעות הנדירות שזקוקות לכך, מוענקת מראש ומוגדרת מראש באמנה ולא מאולתרת בשעת חירום, בדיוק כך שמצב החירום לעולם לא יהפוך לטיעון לקחת את מה שנמנע; העיצוב של המכשיר שייך לפרק 11. שום דבר נחוץ אינו מוברח, ושום דבר שניתן אינו רשום: המניפסט שלם משני הצדדים.

להענקה כנה יש משמעת הדדית: מה שניתן חייב להיעשות נסבל, אחרת ישנאו אותו לכישלון. כאן הדוקטרינה לוקחת את ההתבוננות הצינית ביותר של מקיאוולי ובונה אותה לתוך הפיסק: גברים שוכחים מוקדם יותר את מותו של אב מאשר אובדן אבות. לכן הרצפה ממומנת מדמי שכירות שלא הרוויחו, שאינה נוגעת ברכושו של איש, ולעולם לא מהפקעת הרווח, שנוגעת בכולם. ממדינה שתופסת רק את מה שאף אחד לא עשה, אפשר לחשוש, במובן הצר שאכיפתה אמינה, בלי לשנוא אותה, במובן המאכל שמוליד חבלה. והמאזן מחויב בדיוק להגנות שהוא אוכף על האזרחים: קובע המסגרת שמסיר הגנה מאחרים, ויתרה על ידי המעשה הזה על תביעתו שלו.

נאמנות ניתנת לביטול

איזה סוג של העברה, אם כן, הוא המענק? לא הניכור של הובס. אזרחים אינם מוותרים על הזכות לשלוט בעצמם לאדם; הם מאשרים את האמנה ומסמיכים כל משרד רק במידה שהוא מציית לאמנה. הכוח האזרחי עצמו לעולם לא עוזב אותם: הוא נשאר מרוכז לכל חבר, בלתי ניתן להעברה, בלתי ניתן למכירה, בלתי ניתן לגוש, שהוא המנגנון המדויק שמונע מלווייתן להתגבש מחדש מתוך הרשאות שנצברו בזמן שהמשרדים עדיין פועלים, לגיטימי, בסמכות. אשרור, לא ניכור: החברים מלווים, וההלוואה ניתנת לביטול.

המנדט מותנה במובן העתיק ביותר. קונפוציוס לימד שהסדר שלטוני המאפשר לאנשיו להיקלע למצוקה מפקיע את צוו, והאקסיאקרטיה מאמצת את ההתניה תוך דחיית הקוסמולוגיה. גן עדן עשה שתי עבודות באותה מסורת, מקור המנדט והמבקר לשמירתו; כאן המקור הוא ההצבעה המוצהרת, ערך שנעשה אובייקטיבי לממשל על ידי פעולת שקלול של החברים עצמם ולא על ידי טענה של כל שליט לדעת את הטוב, והמבקר הוא החיישן, המצטבר והסטטיסטי, שקריאתו מוכיחה לכולם לראות אם הרצפה מתקיימת והחובות מתבצעות. גן עדן שקט לא יכול לתת שום מנדט; אנשים מצביעים יכולים ויכולים לראות את זה נשמר.

הגדר את שלושת המענקים זה לצד זה והצורה של זה ברורה. הובס מעניק הכל, פעם אחת, באופן בלתי הפיך, כי האלטרנטיבה מאחוריו היא המלחמה של כולם נגד כולם, והמענק שלו קונה שלום במחיר של כל השאר. חוקות ליברליות מעניקות לרעה: הן מניחות את הכוח ומגדרות אותו בזכויות, והגדר מחזיקה בדיוק כמו בתי המשפט והתרבות של כל דור ודור. אקסיאקרטיה מעניקה ידי חובה: היא מתחילה ממה שהחברים צריכים לעשות, שואבת את הסמכויות מהחובות, מעכבת את השאר על ידי ארכיטקטורה, ושומרת על כל ההעברה ניתנת לביטול באמצעות ספר החשבונות וניתנת לעיון כנגד האמנה. הכוח, בסדר זה, ניתן עבור חובות, שאינן ראויות לשליטים. המדינה מחזיקה בו כפי שנאמן מחזיק ברכוש: עבור מישהו אחר, בתנאים מוצהרים, בכפוף לביקורת, ולעולם לא, ליום אחד, כבעלת עצמה.

בתורה

החובה הרביעית שהוותרה עליה וחומת האש שלה מפותחות ב נכון, אל תכוון; השושלת עוברת סמית', מקיאוולי, ו הובס, והמימון של הרצפה נמצא בספר הראשון הדיבידנד והקומה.