חברות, קשרי חוץ ומקרי חירום
כל חוקה כתובה למען הפנים ונשפטת בקצוות: מי שייך, מה בחוץ, ומה קורה כשהכללים נראים איטיים מדי לשעה. פרק זה לוקח את שלושת הקצוות בתורו ומראה שהמדינה מחייבת את עצמה בדיוק במקום שבו מדינות השתחררו באופן מסורתי.
שלושת הקצוות
חוקת ויימאר משנת 1919 הייתה, על הנייר, בין המאוזנות ביותר שנוסחו אי פעם, והיא מעולם לא בוטלה רשמית. זה מת בקצה. סעיף 48 איפשר לנשיא למשול בצו חירום כאשר הסדר הציבורי היה בסכנה, ומשנת 1930 החריג הפך בשקט לממשלה: ב-1932 העביר הרייכסטאג חמישה חוקים בעוד הנשיא הוציא כשישים צווי חירום, ופרלמנט שלא חוקק עוד לא היה צורך להפיל אותו. הגברים שכתבו את סעיף 48 לא היו טיפשים; הם רק עיצבו את פנים הרפובליקה שלהם בזהירות רבה ואת קצוותיה בתקווה. אקסיאקרטיה נבנתה לאורך כל הדרך בהנחה ההפוכה, שעיצוב חזק בדיוק כמו החריג המפתה ביותר שלו, ופרק זה מיישם את הנחת היסוד הזו על שלושת המקומות שבהם הפוליטיקה פוגשת את מה שהיא לא שולטת: גבול החברות, שבו אדם עומד מול המדינה; גבול המסגרת, שבו המדינה עומדת לפני מדינות אחרות; והגבול של הכללים עצמם, שבו המדינה עומדת מול משבר שכאילו דורש את השעייתם.
חברות: מי שייך, ומה שייך מחייב
חברות במדינה זו אינה מיסטיקה של דם ואינה פיסת ניירת. מדובר ביחסי השתתפות ערכיים: חבר הוא מחליף ערכים המוכר כחלק ממערכת הערכים של הפוליטיקה, בעל זכויות אזרחיות וחב חובות אזרחיות. אבל לפני שניתן לומר כל דבר מזה בבטחה, יש להניח יסוד אחד, כי כל מנגנון ממשל שתיארה הטרילוגיה הזו, שקלול ההצבעה, ההצהרה, ההאצלה, ההכרה, קורסים באופן מיידי אם ניתן להכפיל זהויות. לכן החברות נשענת על זהות ייחודית הניתנת לאימות: חבר אחד, זהות אחת, משקל קול אחד, משקל אישור אחד. למדינה שאינה יכולה להבדיל בין חבריה, או שאינה יכולה להבדיל בין חבר אחד לשלושה, אין קול ששווה לספור ואין ספר חשבונות ששווה לשמור. הדוקטרינה מסמנת בכנות כי הוכחת אישיות ייחודית היא בעיה קשה ובלתי גמורה; היא רק מתעקשת שכל מנגנון שפוליטיקה תאמץ, השכבה הזו באה במקום הראשון, כי שום דבר מעליה אינו בטוח בלעדיה.
הכניסה מתבצעת בשני מסלולים. לידה היא הראשונה. ההתאזרחות היא השנייה, והדוקטרינה מגדירה אותה בקור מכוון: תהליך, לא מנטה. אחד מתאזרח על ידי השתתפות מוכחת והתאמה לאורך זמן, מאושרים בסוף; אין אזרחות מיידית, כי חברות שניתן להטביע במהירות אפשר להטביע בכמויות גדולות, ומדינה שאפשר להציף את קולה כבר איבדה אותה. מה שמקנה החברות הוא הצרור האזרחי המלא של שני הספרים הראשונים המתוארים מבפנים: ההצבעה על משקלים ורצפות, הדיבידנד, רצפת היכולת האמיתית, עמידה להעיד ולהתמודד. מה שהוא מקשר זה המראה של אותו צרור: התאמה לאמנה, תרומה וספירה, שכן חברות היא חבילה, ואי אפשר לשמור על מגורים, קומה ודיבידנד תוך יציאה מהמדידה שמממנת ומנווטת אותם. היציאה עצמה היא בלתי ניתנת להפרה; האמנה מבטיחה שכל אחד יכול לוותר על החברות ולעזוב. אבל יציאה היא ויתור על הקשר, לא בריחה מפנקס החשבונות: התחייבויות שטרם מסתכמות קודם, כך שאף רכז לא יוכל להימלט מחוב אנטי-ערכי על ידי חציית גבול עם התמורה. הדלת תמיד פתוחה, והחשבונות תמיד מסודרים בה.
אוסטרום, שעיקרון העיצוב הראשון שלו עבור כל משותף הוא גבול ברור, מוסיף את הסיבה העמוקה יותר שחברות חייבת להיות מערכת יחסים עמידה ולא עסקה. היא מצאה, לפי הקהילה, כאשר חברים חלקו עבר ומצפים לחלוק עתיד, שבו שיעורי ההנחה שלהם נמוכים; אוכלוסייה מתפרצת, חד-פעמית, לא יכולה לשתף פעולה, יהיו חוקיה אשר יהיו. החברות והדיבידנד בנויים אפוא כנתח מתמשך במצבה הארוך של הפוליטיקה, המוריד בכוונה את שיעור ההנחה שבו כל חבר שוקל את העתיד, מכיוון שאזרח עם מניות שמתבגרות במשך עשרות שנים, מפגין פחות ממבקר המייעל רבע. אולם דבר אחד, ההימור לעולם אינו נושא: עמידה. העמידה האזרחית אינה ניתנת להעברה, בלתי ניתנת לקניה ובלתי ניתנת להורשה, כאן כמו בכל מקום בדוקטרינה, כך שהיתד המתמשך מייצר אזרחים סבלניים מבלי לייצר אי פעם מעמד פטריציאני.
אנשים לפני חברים
גבול המשרד הזה מעלה פיתוי ישן וחסר כבוד: להתייחס למי שאינו חבר כחסר זכויות. כל צו חילוץ בהיסטוריה שמר על קטגוריה של אנשים שהיו נוכחים אך לא נחשבו. האקסיאקרטיה סוגרת את הדלת הזו ברמת האמנה: הליבה הבלתי ניתנת להפרה, זכויות החיים, שלמות הגוף וההסכמה שפרק 1 הציב מעל כל רוב, מייחס לאנשים ככאלה, לא לחברים. כל אדם בתחום השיפוט מחזיק בזכויות אלו במלואן, חבר או מבקר, מוזמן או תקוע. מה שחסר למי שאינו חבר הוא הצרור האזרחי: אין הצבעה, אין דיבידנד, אין קומה. אלו הם הפירות של יחסי ההשתתפות וחובותיו. אבל ההגנות של הליבה הן רצפת זכויות, לא פריבילגיה לחברות, ומדינה שמדרגת את שלמות הגוף לפי דרכון הייתה מפרה את הפרק הראשון שלה. אישיות וחברות הם סטטוסים נפרדים, וההבחנה היא נושאת עומס.
ההבחנה נושאת גם את השאלה המוזרה ביותר שחוקה זו צריכה להתמודד, שאף מסורת חוקתית קודמת לא נאלצה לרשום: האם אזרח עשוי להיות מכונה. התשובה של הדוקטרינה היא מדורגת, לא בינארית. סוכן מלאכותי עשוי לעמוד ככלי, שמנהלו נושא באחריות מלאה; כציר, הפועל עבור מנהל בעל מעמד מוגבל, מושאל; כמשתתף אוטונומי, ממלא תפקידים וצובר עמידה בזכות עצמה כשמאחוריה מעצר אחריות; או, בפסגה ורק על ידי בחירה חוקתית מפורשת של המשטר, כאדם אזרחי מלא בעל ההצבעה. כל נדבך משלב זכויות עם אחריות תואמת, והפסגה נשמרת על ידי אותם שני שערים השומרים על חברות אנושית, זהות ניתנת לאימות ייחודית והתאזרחות לאורך זמן מוכח, בדיוק כדי שאף ספונסר לא יוכל להטביע נחיל של בוחרים. אזרחות סוכן, היכן שמדינה מעניקה אותה בכלל, היא איטית, תלוית זהות וזוכה בתרומה; ועמידה נשארת בלתי ניתנת להעברה ללא קשר, כך שגם אדם אזרחי מלא של סיליקון לא יכול לקנות כוח אזרחי ולא להוריש אותו. האם לפתוח את שכבת הפסגה נותר לשלטון העצמי החוקתי של כל פוליטיקה. מה שהדוקטרינה מתקנת הם האינוריאנטים שהופכים כל תשובה לשרו�685 tokens truncated�� סיבה שהשווקים ממשיכים בתוכו: המדינה מתקנת את המסגרת ומאפשרת להחליפין. מה שעוצר בגבול הוא כתב החיישן. וכאן על העיצוב לוותר, במפורש, מהפיתוי שהצלחתו שלו תצמח. מדינה שיכולה למדוד פריחה לאורך עשרה צירים, תסתכל יום אחד מעבר לגבול שלה על עליבותו של שכן ותשמע את הטיעון לתיקון: אנחנו יכולים לראות את חוסר האיזון שלהם, למה שלא נתקן אותו? הדוקטרינה קוראת לזה בשמה, אימפריאליזם ערכי, ואוסרת זאת מבחינה מבנית, לא רק רטורית. המשקולות השולטות במדינה זו הן אובייקטיביות לממשל רק בגלל שהנשלטים הצביעו בהן; זהו הקו המכונן של הדוקטרינה, והיא מתמוססת עם ייצוא. מסגרת שנכפתה על עם שמעולם לא הצביע בה איננה ערכו המוגדר אלא טענתו של הכופה לדעת את הטוב, בדיוק הטענה שדוקטרינה זו נבנתה לסרב לה. מקיאוולי מוסיף את טיעון ההישרדות לטיעון העקרוני: הוא תיעד כיצד ההתפשטות משחיתה את הסדר החופשי שלוקח אותו על עצמו, וחיישן חילוץ החוצה יסתיים בחילוץ בבית. אז העיצוב מייצא בדרך היחידה שהוא יכול ללא סתירה עצמית: על ידי דוגמה. האמנה שלו, כללי הפנקס שלו, התוצאות הנמדדות שלו מתפרסמות במלואן, וכל אדם שרוצה את המסגרת יכול לאמץ אותה בהצבעה משלו. מדינה ערכית מתגיירת עם לוחות המחוונים שלה, או בכלל לא.
היוצא מן הכלל, תוכנן מראש
הקצה השלישי הוא החמור ביותר, כי כאן האיום על החוקה הוא מגיני החוקה עצמה, הפועלים בתום לב, במהירות, בחושך. יש לכבד את המקרה של הובס לפני שהוא נענה: משברים נעים מהר יותר מהתלבטות, בריתות ללא חרב אינן אלא מילים, ומדינה שלא יכולה לפעול במהירות כשהשיטפון פורץ לסוללה תוחלף במדינה שיכולה. מקיאוולי טען שהנקודה היא חוקתית: רפובליקות שאין להן פנייה חוקית למהירות יוצאת דופן, כאשר תבוא סכנה חמורה, או שיהרסו על ידי התבוננות בצורותיהן או יהרסו את עצמן על ידי שבירתן. חוקה ללא הוראת חירום אינה מונעת בכך מצבי חירום; זה רק מבטיח שהראשון האמיתי יטופל באופן חוץ-חוקתי, על ידי מי שיעבור ראשון. אז החריג חייב להיות מתוכנן, בדם קר, מראש, וההשוואה של מקיאוולי עצמו מספקת את תקציר העיצוב. הדיקטטורה הרומית, כך קבע, עשתה טוב ולא הזיק במשך שלוש מאות שנים, כי הדיקטטור יכול היה לפעול מהר אבל לא יכול היה לבטל את הסנאט וגם לא לחוקק חוקים חדשים, כי השופטים הרגילים המשיכו להתקיים ולצפות בו, וכי התפקיד פג. ה-decemvirs, שקיבלו כוח ללא אותם שומרים, הסירו את הערעור, האריכו את עצמם וגלשו לעריצות תוך שנתיים. מהירות ללא טווח הגעה היא הנוסחה כולה.
מצב החירום של האקסיאקרטיה הוא אפוא מצב, שנכנס ויוצא על ידי הכלל. צורתו:
- הוכרז על ידי רוב על, לעולם לא לפי ממצא של משרד אחד; וההדק מופרד מהנוהל, כך שמי שמצהיר על חירום אינו מחזיק בסמכויות שהוא מקנה.
- היקף ונמנה: המצב עשוי להעלות באופן זמני את ספי החדירה והכפייה ולהעביר תחומים בעלי שמות לפקודה; כל השאר מתנהל תחת חוק רגיל, והאורגנים הרגילים, בתי המשפט מעל הכל, ממשיכים לשבת.
- מוקף זמן על ידי שקיעה בביצוע עצמי שהמחזיק אינו יכול להאריך; המשך מחייב חצייה מחדש של שער הרוב העל, בשטח פתוח, כמה פעמים שהמשטרה באמת תרצה בכך.
- בוטלה בבדיקה חובה: כל פעולת חירום מתועדת כפי שהיא ננקטת ונשפטת מחדש לאחר מכן על פי החוק הרגיל, ומעשים שנכשלים בבדיקה מתבטלים ומוטלים על מחבריהם.
סעיף הביקורת ראוי להדגשה, כי הוא מה שהופך את כל המוד לחיסול עצמי. פקיד היודע שכל החלטת חירום תיבחן מחדש בבתי משפט רגילים, בצירוף שמו, מוציא כוח חירום כפי שנאמן מוציא כספו של אחר: בעל כורחו, מתועד, ולא יותר ממה שהוא חייב. ממשלה בצו, לפי כלל זה, לא צוברת כוח אלא אחריות.
במה שמצב החירום לעולם לא יכול לגעת
כל המנגנון הזה קובע את אופן פעולת החריג. קו אחד קובע למה הוא יכול להגיע, והקו הוא מוחלט: מצב החירום עלול להאיץ את ההנהלה; ייתכן שהיא לעולם לא תשנה את החוקה. שום חירום לא מגיע לליבה הבלתי ניתנת להפרה של האמנה, להיררכיית הנורמות, למגבלה המצרפית והסטטיסטית על החיישן, לאיסור הצנזורה או לכללי הסיום שלו. המצב מקנה מהירות מנהלים ואפס טווח רכיבים; אין סעיף משבר שבאמצעותו מושעות ההגנות של פרק 1, משום שכפי שטען פרק זה והפרק הזה אוכף, ההגנות מתחייבות הכי חזק בדיוק כשהכי מפתה לשבור אותן. רפובליקה שמצילה את עצמה על ידי ביטול האמנה שלה כבר איבדה את הדבר שניצל.
המוות הקלאסי של רפובליקות הוא לא ההפיכה אלא הראצ'ט: כל משבר משאיר את הספים קצת יותר גבוהים, החריג קצת יותר מוכר, עד שכמו בוויימאר, מצב החירום הוא פשוט איך המדינה מתנהלת והחוקה שורדת כקישוט. העיצוב מגדיר שלושה מונים מבניים כנגד המחגר. השקיעה האוטומטית מטילה את חובת ההוכחה לצמיתות על המשך: ברירת המחדל של מצב החירום היא מוות, והחזקתו בחיים דורשת הסכמה חוזרת, פומבית, של הרוב העליון, נטל שהשעמום וההחלמה נשחקים בכיוון הנכון. הביקורת הכפויה מייקרת את ההארכה באופן אישי לכל בעל תפקיד הפועל תחתיה, שכן כל מעשה נוסף הוא עוד פסק דין עתידי עם שמו. ואי-האפשרות של קביעות שקטה נובעת מאופייה של המדינה עצמה: מצב חירום עומד הוא עובדה עומדת, שפורסמה על הפנקס, הנראית לכל אזרח בכל הצבעת שקלול, לא דמדומים שיכולים להעמיק מבלי לשים לב. קונפוציוס, שאל מה הוא הכי דורש אצל מי שמחזיק בשלטון בשעות החשיכה, שם את הקצין ששום חירום, גדול ככל שיהיה, לא יכול להרחיק מהעקרונות שלו. חוקה זו מבקשת פחות מהקצינים שלה ומסדרת יותר: העקרונות ממוקמים במקום ששום חירום לא יכול להגיע אליהם, ויציבותו האיתנה של הקצין מבורכת אך אינה נדרשת. זו הצורה המשותפת של כל שלושת הקצוות, והסיבה שהם שייכים לפרק אחד. בגבול האדם, גבול המסגרת וגבול הכללים, המדינה פוגשת את המצבים שבהם מדינות תמיד העניקו לעצמן רישיון, ובמקום זאת מחייבת את עצמה בשלטון, מראש, בפומבי. מה שקורה כשאפילו הכריכות הללו מותקפות, על ידי סחיפה, על ידי לכידה, על ידי ריקבון, זה עניינו של הפרק האחרון.
בתורה
הבסיס הדוקטרינרי של פרק זה הוא מאמר המערכת בנושא חברות וחרום, עם גבול המסגרת שפותח ב בין צווים מתחרים; הצרור האזרחי שעל כף המאזניים הוא הספר הראשון דיבידנד וקומה, וההתקשרויות עם הובס ו אוסטרום להמשיך בדפי השושלת שלהם.