השאלה השלישית

הובס שאל כמה כוח חייבת מדינה להחזיק כדי לשמור על השלום, וכל המסורת החוקתית שאלה מאז מה מונע מהכוח הזה להפוך לסכנה הגדולה מכולן. ספר זה שואל הן שאלות של מדינה שיכולה לראות את הערך עצמו, והן עונה בארכיטקטורה ולא באמון.

השאלה הישנה ביותר, נשאלה פעמיים

החזית של לויתן, שנדפס בשנת 1651 בזמן שאנגליה עדיין ספרה את הרוגי מלחמת האזרחים שלה, מראה ענק מוכתר מתרומם מעל עיר שלווה. הביטו היטב ולענק אין גוף משלו: פלג גוף עליון וזרועותיו שזורות ממאות דמויות אנושיות קטנות, האזרחים עצמם, פרצופים מופנים פנימה לעבר הראש הריבוני. ביד אחת הוא אוחז בחרב, ביד השנייה כורכר. התחריט הוא טיעון דחוס לתמונה: שלום העיירה למטה קיים כי הכוח נאסף לנקודה אחת מעליו. פיזר את הכוח הזה וההרג יתחדש.

השאלה של הובס הייתה מעשית בצורה אכזרית. הוא צפה במה שקורה כאשר הסמכות הסופית מתווכחת: "כששתי רשויות לא מסכימות, אין שופט, וזה חוזר לחרב שוב". תשובתו הייתה שהשלום מצריך קצה אחד בלתי מחולק של סמכות סופית, ומאותה תובנה מבנית הוא הסיק מסקנה שהמסורת נלחמת בה מאז: שהסוף חייב להיות אדם, או אסיפה הפועלת כאחד, המחזיק בשיקול דעת מוחלט, מעל החוק, מעל האחריות, מעל הערעור. השאלה הראשונה של הפילוסופיה הפוליטית, על רקע זה, היא כמה כוח צריכה המדינה להחזיק כדי לשמור על השלום. הובס ענה: הכל.

השאלה השנייה נשאלה נגד הראשונה, והיא בנתה את המסורת החוקתית. לוק, מונטסקייה, מדיסון, עורכי הדין הגרמנים של ה-Rechtsstaat: כל אחד בניסוח שלו שאל מה מונע מכוח שמירת השלום להפוך לסכנה הגדולה מכולן. אם הריבון הוא מעל החוק, מי מגן על האזרח מהריבון? תשובות המסורת מוכרות: סמכויות מפוצלות, זכויות מושרשות, ביקורת שיפוטית, בחירות, פדרליזם. ורוחו של הובס רדפה כל אחד מהם, כי הייתה לו תשובה מוכנה: ממלכה מחולקת בפני עצמה אינה יכולה לעמוד. תחלק את הכוח ופשוט העברת את המלחמה למדינה.

ספר זה שואל שאלה שלישית, שהיא השניים הראשונים שנשאלו יחד בתנאים חדשים: כמה כוח צריכה מדינה להחזיק כדי לשמור על שלום הערך, ומה מונע מהכוח הזה להפוך לסכנה הגדולה מכולן? התנאים חדשים מכיוון שהמדינה המדוברת אינה משרד מס עם צבא. זוהי מדינה שחשה עשרה צירים של ערך על פני חברה שלמה ומאזנת מחדש את מה שהיא מוצאת. שתי הקרניים של הדילמה הישנה מתחדדות בבת אחת.

מדוע אקסיאקרטיה מחדדת את שתי הקרניים

קחו בחשבון את הצופר הראשון. כל מה שתיארו ספרים I ו-II דורש כוח, כוח אמיתי, מהסוג הכופה. מדינה שתופסת שכר דירה שלא הורווח חייבת להיות מסוגלת להעריך אותה ולגבות אותה כנגד התנגדות של השחקנים העשירים ביותר בחברה. מדינה שמבטיחה רצפת יכולת ריאלית חייבת להיות מסוגלת לממן ולספק אותה. מדינה האוכפת תקרה על ריכוז בורח היא, על ידי בנייה, במאבק עם מי שמנצח. מדינה שהמחירים מדדו נזק חייבת להיות מסוגלת לגרום לחיוב להיצמד. הלמת האכיפה של הובס חלה במלוא העוצמה: בריתות ללא חרב אינן אלא מילים, וחיישן ערך טהור שיכול לראות כל חוסר איזון אך לא לכפות דבר יהיה כלי יפהפה וחסר תועלת. המאזן מחדש חייב להיות חזק מספיק כדי לתקן את החזק ביותר.

עכשיו הצופר השני, וכאן ההשחזה חמורה. משרד מס שנתפס יכול לקחת את הכסף שלך. מצב של חישת ערך נלכד הוא סדר אחר של סכנה. החיישן שלו קורא את המצב של כל קבוצה לאורך עשרה צירים; האיזון מחדש שלו נוגע בתנאים שלפיהם כולם חיים; ספר החשבונות שלו מתעד את העמידה האזרחית בעצמה. בידיים כנות המנגנון הזה מתקן את הפריים ומשאיר חיים לבד. בידיים שבויות זהו מכשיר החילוץ המושלם ביותר שתוכנן אי פעם, כי הוא לא צריך לשלוח חיילים: הוא צריך רק להטות את ההגדרות, לשקול מחדש את המטענים ולתת למכונות לטחון לטובת בעליה בזמן שבלוחות המחוונים עדיין כתוב "מאוזן". עצם היכולת שהופכת את האקסיאקרטיה לכדאית בנייה הופכת אותה, אם היא נתפסת, לגרועה יותר מכל מה שהיא מחליפה. דאגלס נורת' קבע את הצורה הכללית של הדילמה הזו בבוטות שהדוקטרינה אימצה כאפיגרף עומד: אם לא נוכל להסתדר בלי המדינה, גם אנחנו לא יכולים להסתדר איתה, שכן אם למדינה יש כוח כפייה, מי שמנהל את המדינה ישתמש בה לטובתם. האכיפה הוא סוכן עם תפקיד שירות משלו. שום דבר בספרים I ו-II לא גרם לבעיה הזו להיעלם, ושום חידוד של הכלכלה לא הצליח, כי הבעיה אינה כלכלית. זה חוקתי: זה נוגע למי מחזיק בכלי, באילו תנאים, תחת עיניו של מי, ובאיזה מוצא כאשר ההחזקה משתבשת. הספר הזה קיים בגלל זה.

מה שני הספרים הראשונים השאירו עומדים פתוחים

ספר אני, הכלכלה של האקסיאקרטיה, בנה את הכלכלה מחדש: ערך כווקטור בן עשרה צירים ולא כמחיר בודד, הרווח נשאר לבד ורק מי שלא הרווח נתפס, שכר דירה זורם לנחלת הכלל שמשלמת דיבידנד אוניברסלי, קומה שמתחתיה אף אחד לא נופל ותקרה שעברה שאף אחד לא מרכיב, סליקה משווקת לכל אורכה, כי המדינה מתמחרת רק את הנזק השיורי שהשווקים מפספסים. ספר ב', האגודה לאקסיאקרטיה, עקבו אחר האנשים שחיים בתוך הכלכלה ההיא: משמעות וטיפול ולמידה, המשותף האפיסטמי, התנגדות וריבוי, האזור הבלתי מנווט שבו מסתיים כתב המדינה בכוונה.

שני הספרים התווכחו בקול הפסיבי, ויתכן שהקורא שם לב. שכר דירה "נכבש". הנזק "מתומחר". הרצפה "מובטחת". קול הניפוח "נספר". מבנים פסיביים הם שטרות חוב, והספר הזה הוא המקום שבו הם מגיעים. מישהו מפעיל את הרישום. מישהו מפעיל את החיישן ומפרסם את קריאותיו. מישהו מעריך את החיוב, שומע את הערעור, מחזיק בתקציב, מפקד על כל כוח שהמדינה מחזיקה, ומחליט מה קורה בשלוש לפנות בוקר כשהכללים אוזלים. מנגנונים צריכים מפעיל, והמפעיל הוא הבעיה. אי אפשר לשחד נוסחת דיבידנד, אבל את המשרד שמחשב אותה אפשר לאייש חברים. אי אפשר להפחיד תקרה, אבל את בית הדין שמחיל אותה אפשר לארוז. כל מנגנון של שני הספרים הראשונים אמין בדיוק כמו המנגנון החוקתי שממנה, צופה, מגביל ומרחיק את בני האדם שעובדים בו. המנגנון הזה הוא הנושא של הכרך הזה.

עמדת התכנון: מוענקת עבור חובות, מוגבלת על ידי אדריכלות

שתי התחייבויות קובעות את כל מה שאחרי, וכדאי לציין אותן לפני שהמנגנון מטשטש אותן.

הראשון: כוח ניתן עבור חובות, שלא מגיעות לשליטים. שום תפקיד בעיצוב זה לא קיים משום שלבעלו יש זכות שלטון, מנדט משמים, חוכמה עילאית או ניצחון על שמו. כל משרד קיים כי חובה יש למלא, והמשרד מקבל בדיוק את הכוח שהחובה דורשת ולא גרם יותר. כאשר אזרחיו של הובס ויתרו על זכותם לממשל לאדם, אזרחיה של Axiacracy מאשרים אמנה ומסמיכים כל משרה רק במידה שהיא מצייתת לאמנה. ההענקה מותנית, ניתנת לביטול ומתקיימת בתנאים שמקבל המענק לא כתב. מה הם אותם תנאים, אילו חובות מצדיקות אילו סמכויות, ומה המדינה חייבת לוותר כדי לזכות במענק, הם ענייניו של חלק א'.

השני: האילוצים הם ארכיטקטוניים, לא מזיקים. המסורת החוקתית למדה, ביוקר, שלקוות שליטים יהיו טובים אינו מנגנון, והדוקטרינה לוקחת את הגרסה הקשה של מקיאוולי ללקח: במקום בו ניתנת סמכות בלתי מבוקרת, אין ביטחון מוענק על ידי סגולתו הנוכחית של העם, שכן סמכות מוחלטת תשחית את מי שמחזיק בה בזמן הקצר ביותר. צפון מוסיף את שיעור הראי על הנשלטים: סדר שדורש מחויבות אידיאולוגית מתמשכת מאנשים רגילים יתערער ויחזור, כך שפוליטיקה הזקוקה לסגולת אזרחית מתמשכת כדי להחזיק את צורתה כבר נכשלת. לכן העיצוב מניח אינטרס אישי בכל שולחן עבודה, שאפתנות בכל משרד וסחף בכל מוסד, והוא מבקש מכל הגנה לא "האם אנשים טובים יכבדו זאת?" אבל "האם זה מחייב כשאנשים רעים מחזיקים את זה?" כללים מעל רצונות, מבנה מעל אופי, אדריכלות מעל תקווה. כל זה אינו ציניות כלפי בני אדם; זה נימוס כלפיהם. חוקה שפועלת רק כשהיא מאוישת על ידי קדושים מעליבה את האנשים הגונים הפשוטים שיאיישו אותה בפועל, בכך שהיא מוסרת להם פיתויים שאסור לבקש מאיש לשאת. הדבר האדיב ביותר שמעצבת יכולה לעשות לבעל תפקיד הוא להפוך את ההתעללות במשרדה לקשה, גלויה והפיכה, כך שההגינות שלה תהיה תרומה ולא חומה נושאת עומס.

מפה של הספר

חלק א', האמנה, מתחיל היכן שכל כוח מסתיים: עם הכלל שאף כוח לא יכול לחצות. פרק 1 מפרט את הליבה הבלתי ניתנת להפרה, הרשימה הקצרה של זכויות העומדות מעל כל רוב, כל חירום, כל אלגוריתם, ומראה מדוע מדינה שיכולה לראות ערך זקוקה לגרעין זכויות קשה יותר מכל מדינה ליברלית לפניה. פרק 2 בונה את ההיררכיה של הנורמות מתחת לגרעין הזה, המחסנית המסודרת שבה כל חוקה, קוד, תקנה ופסיקה חייבים להתאים לשכבה שמעליו או להיות בטלים, ומסביר כיצד פסגה בלתי מחולקת יכולה להיות כלל שאין בבעלותו של אף אחד ולא אדם שיש לסמוך עליו. פרק 3 פונה להענקה עצמה: שלוש החובות שבגינן המדינה מקבלת כוח, והוויתור שעליה לעשות כדי לקבל אותן.

חלק ב', המנגנון, פותח את המכונה. פרק 4 מתאר את האיברים של המדינה עצמה כפי שהם בדוקטרינה זו: זרימות ערך בין שנאים, בכפוף לאותה חשבונאות כמו כולם, עם ריכוז כוח באיבר ממלכתי שנטען בעצמו כאנטי-ערכי בדיוק כפי שהיה קורה עבור אחד פרטי. פרק 5 בוחן את המרשם ואת ספר החשבונות, את זיכרון המדינה ואת הגבול שאסור לחצות בין חיישן סטטיסטי מצטבר לבין מאגר חייהם הפרטיים של אנשים. פרק 6 עוקב אחר הכסף והמנדט: כיצד בכל זאת מדינה שאינה שולטת במיסוי מתוקצבת, מבוקרת ומוטלת על כל תזרים שהיא נוגעת בה.

חלק שלישי, צדק, תופס את הרגע שבו המדינה מתמודדת עם אדם בודד. פרק 7 מתאר בתי משפט ופסיקה: כיצד הערכות שהן סמכותיות כברירת מחדל נותרות ניתנות לערעור למעשה, ומדוע אין סמכות סופית בלתי אחראית בשום מקום בתכנון. פרק 8 מפתח את תיאוריית הצדק הייחודית של הדוקטרינה כאיזון מחדש, שיקום שדה מופרע ולא פירעון של חוב מוסרי. פרק 9 מתעמת עם עבירות ואכיפה: מה המדינה עשויה לעשות למי שמייצר אנטי ערך, היכן עובר הגבול בין תמחור פגיעה לבין ענישה על פשע, ומדוע חלק מהמעשים מוסרים לחלוטין משוק הערך.

חלק ד', כוח, מתמודד עם השאלות המפרות חוקות. פרק 10 מתייחס למנהיגות: כיצד נבחרים נושאי משרה, כיצד הם מוצלחים ומדוע יש להסדיר את הירושה לפני ערעור. פרק 11 מטפל בקצוות: חברות ויציאה, יחסים עם צווים יריבים שאינם חולקים את האמנה, ומצב החירום, הנתיב המהיר המוגבל שמדינה חייבת להיות פן תיהרס על ידי התבוננות בצורותיה או תשבור אותן. פרק 12 הוא ביקורת ההישרדות: קטלוג הדרכים שהחוקה הזו נכשלת, וההגנות שנבנו נגד כל אחת מהן. המסקנה שואלת את השאלה היחידה שצריכה להיות לקורא אכפת ממנה בסוף: האם המכלול, המורכב, הוא מדינה שכדאי לסמוך עליה.

סדר החלקים הוא עצמו הטיעון. זכויות לפני מכונות, מכונות לפני כוח, כוח לפני שליטים: כל שכבה נבנית רק לאחר שהשכבה המגבילה אותה כבר קיימת. אז הספר מתחיל היכן שהפרק הבא מתחיל, עם הרשימה הקצרה של דברים ששום רוב, שום חירום ושום אלגוריתם לא יכולים לגעת בהם, ועם הסיבה לכך שההגנות הללו נקשרות הכי חזק בדיוק כאשר שבירתן היא הכי מפתה. הרשימה הזו היא הנושא של פרק 1.

בתורה

הטיעון החוקתי של כרך זה נשא במלואו על ידי ה אמנה ומאמרי המערכת בנושא האמנה וההיררכיה של הנורמות ו המנגנון; ההתקשרות עם הובס נעוצה אצלו דף שושלת.