אמון ויציבות חברתית

בטרם ייוצר ציר ערך כלשהו, חייבים בני אדם להיות מסוגלים לסמוך על זרים, ועל המסגרת המחזיקה אותם יחד. פרק זה בוחן את ציר היציבות החברתית: מה הוא חש, מדוע רצפות ותקרות הן מדיניות שלום, ומה מסרבת המדינה לעשות בשם היציבות.

הבוקר אכלתם מזון שהוכן בידיים שמעולם לא ראיתם, חדשתם גשר שנבדק בידי מהנדסים שלעולם לא תפגשו, וקיבלתם, או הייתם מקבלים, תשלום באסימונים ששוויים תלוי כל כולו במיליוני זרים שיוסיפו לכבד אותם גם מחר. את כל זה עשיתם בלא גבורה ובלא מחשבה. חוסר המחשבה הזה הוא ההישג. אמון מסוג זה, המוענק כדבר שבשגרה לבני אדם שאין להם שום סיבה לאהוב אותנו, הוא פיסת התשתית הנדירה והפחות נראית שחברה מחזיקה בבעלותה, ובשונה מגשר, אין איש יכול להצביע על היום שבו נבנתה. אפשר, לעומת זאת, להצביע על הימים שבהם היא קורסת; המאה העשרים שמרה מהם אלבום שלם.

התשתית שמתחת לצירים

כל ציר אחר של וקטור-Æ ניצב על זה. השווקים מתנקים משום שמצפים מחוזים שיחייבו ומטובין שיהיו מה שהם טוענים שהם; ממצאו הגדול של דאגלס נורת׳ היה שעלויות מדידתן ואכיפתן של הציפיות הללו הן עצם הטעם לקיומם של מוסדות, ושבמקום שבו האמון דק, כל חליפין משלמים מכס של עורכי דין, שומרים והיסוס. המדע מצטבר רק משום שהדיווחים ישרים על פי רוב והטעות ניתנת לתיקון על פי רוב. משפחות מגדלות ילדים על ההימור שהעולם שבעוד שני עשורים עוד יכבד את המאמץ. אף הכנסתה של המדינה עצמה, כפי שהראה הספר הראשון, היא זרימה הנקצרת מגוף חברתי מתפקד; הביאו את הגוף הזה לידי עוני או לידי מרירות, והזרימות שמהן חי האוצר ייבשו עמו. הלגיטימיות וכושר הפירעון הם משתנה אחד, כפי שהבחין קונפוציוס הרבה לפני שהמימון הציבורי היה קיים כדיסציפלינה: אם בתוך ארבעת הימים יש מצוקה ומחסור, ההכנסה באה אל קצה לעולמים.

פרידתה של האקסיאקרטיה מן המקובל היא בכך שהיא מתייחסת אל המצע הזה כאל ממד נמדד ממדרגה ראשונה, אחד מעשרת הצירים, ולא כאל שארית שפוליטיקאים מנפנפים בה לאחר שנקראו המספרים הכלכליים. היציבות החברתית אינה מה שנותר כאשר הכלכלה מנוהלת; היא צורה של ערך בזכות עצמה, מיוצרת, נצרכת, מידרדרת ומושמדת בידי זרימות הניתנות לזיהוי, וספר החשבונות רושם נגדה נזקים במפורש. כאשר ריכוזיות מזיזה פרנסות ממקומן, כאשר תלות מהונדסת מרוקנת את יכולתה של קוהורטה לעמוד בקשיים, אין הסעיף הערת שוליים לתוצר; הוא חיוב חתום על ציר היציבות, העומד לצד כל ערך כלכלי שאותה זרימה עצמה אכן יצרה, בלא ששני הסעיפים יקוזזו זה כנגד זה.

מה חש הציר, ומה לא יראה

במה מתבוננת מדינה כשהיא מתבוננת ביציבות? בזרימות ובהתפלגויות, לעולם לא בבני אדם. הציר קורא לכידות, סכסוך וקיטוב כדרך שהידרולוג קורא אגן היקוות: שיעורי שיתוף הפעולה בין זרים, ההדדיות הנראית בהתנהגות מצרפית, התדירות שבה סכסוכים מסתיימים בהסדר ולא בהסלמה, היסחפותן של קוהורטות זו אל עבר זו או זו מזו, המידה שבה בני אדם שומרים נורמות כשאיש אינו משגיח. האות האחרון ראוי לשמו: התורה מכנה אותו צפיפות הנורמות המופנמות, נטייתה המדידה של אוכלוסייה לציית בלא שנצפית, והוא הדבר הקרוב ביותר שיש לחברה למד של אמון ממשי ונושא משקל. כל זה נחש ברמת הקוהורטה והזרימה, סטטיסטית, כדרך שלחץ מים נחש בלא תיק על טיפה כלשהי. אין תיק של חסרי האמון, אין מדד של הבלתי נאמנים, ואין פנקס של מי מנוכר ממי. החיישן קורא את מזג האוויר של חברה, לא את הנשמות שבתוכה.

שתי משמעות שולטות בקריאה. ראשית, הקואורדינטה ההתפלגותית גוברת על המצרפית. קונפוציוס אמר זאת בפשטות: אין המדינה דואגת שעמה מועט, אלא שאינו שווה; לא שהיא ענייה, אלא שהנחת חסרה, שכן במקום שיש נחת לא תהיינה תהפוכות של מרד. ישות מדינית יכולה להיות עשירה במצרף ולהיקרע לאורך תפר, וחיישן שהיה ממצע את התפר עד להיעלמו היה גרוע מעיוור. לפיכך קורא הציר פיזור, פערים ומסלולי קוהורטות בטרם יקרא ממוצעים. שנית, כאשר בוחרת הישות המדינית לפעול כנגד נזק ליציבות, הקו המכונן עומד בעינו: האזרחים מייעדים את האנטי-ערך בהצבעה, והייעוד מחויב אך ורק דרך אפקטים בני-ספירה. הרס הפרנסה נספר במשרות שחוסלו ובקוהורטות שהוזזו; התלות המהונדסת נספרת בפער הנמדד בין מה שבני אדם אומרים שהם מעריכים לבין המקום שאליו נשפכות שעותיהם בפועל; חוסר היציבות שמניעה הריכוזיות נספר בתזוזה המתועדת שהוא מותיר אחריו. איש אינו מחויב על גרימת מצב רוח שאין למדדו. השווי נקבע בהצבעה; הגודל הוא עובדה; וחלק גדול מן הנזק, בהיותו מערכתי ואיטי, מיוחס בין התורמים לו לפי חלקים מפורסמים ונותר בר-חיוב למפרע, כאשר התבנית נעשית סוף סוף נראית.

בעייתו של הובס, אחרי השכר

תומאס הובס הציב את השאלה שפרק זה חייב לענות עליה, והציב אותה בחוזקה כזאת ששלוש מאות שנות שגשוג הרשו ליורשיו לשכוח אותה. בריתות בלא חרב, כתב, אינן אלא מילים, ואין בהן כוח כלשהו להבטיח את ביטחונו של אדם; בלא כוח משותף המטיל מורא אין תעשייה, אין ידע, אין חברה, וחיי האדם הם בודדים, עניים, מאוסים, גסים וקצרים. מה שהובס לא יכול היה לחזות הוא כמה ממלאכת ההשקטה תופקד בשקט בידי חוזה העבודה. במאות התעשייתיות משמעה העבודה את הזמן, מיינה בני אדם למקומות ולדרגות, נתנה לתרעומת צינור ולשאפתנות סולם, ועשתה את רוב בני האדם עסוקים מדי ומושקעים מדי בשביל מלחמת הכול בכול. השכר היה ברית שהתחדשה מדי בוקר. הסירו אותו, כדרך שהאוטומציה של העבודה מסירה אותו, ושאלתו של הובס שבה בעירומה המקורי: מה שומר עתה על השלום?

האקסיאקרטיה עונה במטבעו של הובס עצמו, בשלוש מחויבויות לעומק. ראשית, רצפת הביטחון קודמת לקסיקלית: מתחת לסף שבו האזרחים מוגנים בפועל, כל קריאה אחרת של וקטור הערך בטלה, ואין רווח על ציר כלשהו שמותר לקנותו בהנחת הביטחון ליפול מתחתיו. אין מדינה יכולה לקנות סגולה אקולוגית או יעילות כלכלית ברובע שנטשה. שנית, ההגנה והציות הדדיים, וההדדיות מצוידת במכשירים. החובה, הודה הובס, נמשכת כל עוד, ולא יותר מכן, נמשך הכוח שבו מסוגל הריבון להגן; התורה ממירה את ההודאה הזאת לחשבונאות, כך שכשל מתמשך בהחזקת הרצפה תחת אזרח כלשהו נזקף ככשל לגיטימיות כנגד המדינה עצמה, מדורג וגלוי, ולעולם אינו מסווג מחדש כאסון פרטי. ושלישית, גרעין של האדם מורם אל מעבר להישג יד לחלוטין: החיים, שלמות הגוף ומצע ההישרדות ניצבים כזכויות שאין לפגוע בהן מעל כל ממטב וכל רוב, כך שהשלום לעולם אינו נקנה בקיומו של איש. במקום שבו הותיר הובס לנתין חירות חשופה להתנגד, מטילה האמנה על המדינה חובה חיובית להגן.

רצפות ותקרות הן מדיניות שלום

הספר הראשון בנה את רצפת היכולת הממשית, את הדיבידנד, את התקרה ואת התחום כארכיטקטורה כלכלית. במבט מן הפרק הזה הם גם דבר אחר: שני חצאיו של הסכם שלום, המכוונים אל שני ממסיו הגדולים של האמון. הייאוש שמלמטה הוא הממס הראשון. אריסטו אמר זאת בלא סנטימנט: במקום שאין אמצעים, העניים עושים מלחמה בעשירים; ואדם שאין לו מה להפסיד הוא בדיוק האדם שאין ברית שתחזיק בו. הדיבידנד והרצפה אינם אפוא צדקה בעלת מנגנון פיסקלי אלא הסרתו השיטתית של הייאוש מן הנוף האסטרטגי, הערובה שאף אזרח לא יעמוד לעולם במקום שבו הפרת השלום היא המהלך הרציונלי.

ההשתלטות שמלמעלה היא הממס השני, וההיסטוריה רומזת שהוא המאכל יותר. שוב אריסטו: חוקות נהרסות לעתים רחוקות יותר מחסרונם של העניים מאשר מיהירותם של הרמים, והאדם שגדל די הצורך לא יסתפק בשוויון שהיה. תרסימכוס של אפלטון הוסיף את מסקנת הציניקן, שעוול בקנה מידה מספיק נמלט מעונש כליל, ואין דבר הממוסס את אמונם של אזרחים רגילים מהר יותר מן המראה של קנה מידה הקונה חסינות. התקרה והתחום עונים על שניהם: הריכוזיות נחסמת בתקרה בטרם תבשיל לכדי כוח שיש להתעמת עמו באלימות, הבחינה נצמדת לקנה המידה ולא מתהפכת בידו, והתקרה כובלת אף את הראויים, משום שכוח שגדל מעבר למסגרת מאיים על המסגרת תהא לגיטימיות מקורו אשר תהא. מקיאוולי מספק לשיטה את נימוסיה: משום שבני אדם שוכחים את מות אביהם מהר משהם שוכחים את אובדן הנחלה, מסירה המדינה את ידיה כליל מן המורווח ולוכדת רק את הרנטה הלא מורווחת, שאינה נוגעת בשום נחלה משום שמעולם לא הייתה השתכרותו של איש; וכך יכול המאזן מחדש לכבול בלא להיות שנוא. בין שני הכלים מיוצר במתכוון מרכז רחב, וממצאו של אריסטו עומד כתמצית התכנון: המדינות המנוהלות היטב הן אלה שבהן מעמד הביניים גדול, שכן מתינותו אינה תוצר לוואי של היציבות, היא היציבות.

היכן נעשה האמון באמת

שום דבר מכל המכונה הזאת אינו יוצר אמון; הוא רק מפנה את הקרקע שעליה האמון צומח. אדם סמית, ב"תאוריה של רגשות מוסריים", שרטט את מפת הקרקע הזאת בדיוק שהתורה מאמצת כמות שהוא. החברה, הבחין, עשויה להתקיים בין בני אדם בלא אהבה או חיבה הדדית, נתמכת בחליפין שכירים של שירותים טובים; מה שאין ביכולתה לשרוד הוא העוול, שכן שליטתו של העוול מוכרחה להשמידה כליל. הצדק הוא עמוד התווך הראשי; החסד הוא הקישוט המייפה, לא היסוד התומך. מכאן נובעת חלוקת העבודה של המדינה במדויק: היא כופה אך ורק בשדה הצדק, שם הפרה גורמת נזק ממשי וחיובי לבני אדם שאפשר לנקוב בשמם, וכלפי כל מה שחם מזה, סולידריות, נדיבות, רגש שותפות, רשאית היא אך ורק לטפח תנאים ולעולם לא לגייס רגש. מדינה שתנסה לצוות אחווה תשחית את הרגש ותבזה את הציווי.

אלינור אוסטרום הראתה מהיכן בא הדבר החם באמת. בנכסי הכלל המתמידים שחקרה, האמון לא הונח ולא נגזר; הוא יוצר בסידור הכללים. הניטור היה תוצר לוואי של פעילות רגילה ולא מלאכתה של לשכה חיצונית; המנטרים היו חבים דין וחשבון לאותם בני אדם עצמם שעליהם השגיחו, או שהיו אותם בני אדם עצמם; ושום דבר לא נחשב לכלל אלא אם כן ידעו עליו הנוגעים בדבר וציפו שייאכף. קהילותיה מלמדות את התורה את לקחה הצנוע מכול: בני אדם מעניקים אמון במקום שבו הם רואים שהבגידה בשיתוף הפעולה נצפית, שההבחנה נעשית בסידוריהם שלהם ולא בידי שולח רחוק, ושהמשגיחים משיבים כלפי מטה. שכבת החישה של האקסיאקרטיה בנויה לפי תבניתה במתכוון, שכן חיישן שהאזרחים היו חווים כמעקב מלמעלה היה מכלה את עצם האמון שנבנה כדי למדדו. וקונפוציוס מנסח את הטעם הסופי לכך שסדר של סנקציה בלבד כושל: הנהיגו את העם בחוקים ובאחידות של עונש, והם יימנעו מן העונש אך לא תהיה בהם בושה; הם לומדים למטב כנגד גבול הגילוי במקום להחזיק בנורמה. התרופה מבנית, והתורה מאמצת אותה כלולאה עומדת: לזווג כל בלם כפייתי עם השקעה בצירי החברה והמשמעות ההופכת נורמות למוחזקות מבפנים, לצפות בצפיפות הנורמות המופנמות עולה, ולהניח להיקף הכפייתי להתכווץ ככל שהיא עולה. חברה מצליחה בציר הזה בדיוק במידה שבה חרבה נעשית טקסית.

מה מסרבת המדינה לעשות בשם היציבות

היציבות היא העילה שבשמה ביצעו מדינות את רוב פשעיהן, ולפיכך התורה מפורשת כאן יותר מבכל מקום אחר בדבר מה שציר היציבות לא יתיר לעולם. אין ציוני נאמנות. אין אזרח נושא דירוג יציבות; אין פנקס התנהגותי, חשאי או פומבי, המנקד בני אדם על לכידות; והכפייה נורית אך ורק על מעשים שהתגלו ועל נזקים שהתממשו, לעולם לא על נטייה שנחשה, ותהא ודאותה של החישה אשר תהא, מטעמו של סמית: בית משפט שיעניש כוונה חשודה יהיה לאינקוויזיציה של ממש, ובני אדם ניתנים לעונש על מעשיהם בלבד, לא על מזימותיהם. אין הסכמה מהונדסת. מדינה המודדת לכידות עלולה להתפתות לייצר אותה; התורה רואה תחת זאת בחלקות מחשידה אות אזעקה. ההרמוניה, התעקש קונפוציוס, היא צירוף של הבדלים, וזיופה הוא אחידות כפויה; קריאה בעלת שונות נמוכה שהופקה ממחלוקת מדוכאת אינה יציבות אלא מונוקולטורה העוטה את פניה של היציבות, והחיישן מכוון להעלות בחינה, לא שביעות רצון, ככל שפה אחד מתקרב. ואין דיכוי של הסכסוך עצמו. מחלוקת תחומה היא האופן שבו חברה חופשית מעכלת שינוי; רסנו כל תנודה, והמתח האגור ישוב, כפי שהזהירו תאורטיקני המערכות, בעוצמה שלא נראתה מעולם. המדינה שופטת את צורותיו של הסכסוך ושוטרת את נזקיו; אין היא מבטלת את קיומו.

הסירובים אינם נדיבות. הם ההיגיון נושא המשקל של הציר עצמו, שכן האמון במדינה חשה תלוי בכך שמי שנמדדים בה יהיו בטוחים שאין החיישן יכול להיעשות נשק נגדם. היא מתקנת את המסגרת; אין היא מכוונת את חייך, ואין מקום שבו הקו הזה חשוב יותר מכאן, במקום שבו הפיתוי לכוון לובש בגדי שלום. עם המוחזק יחד בציונים ובהסכמה מנוהלת אינו יציב; הוא אך שקט, ושקטו שאול בריבית. עם המוחזק יחד ברצפות שאיש אינו נופל דרכן, בתקרות שאיש אינו מתנשא מעליהן, בצדק הכובל תחילה את בעלי הכוח, ובנורמות שאזרחיו שומרים בחשכה משום שהנורמות שלהם: זו היציבות, והיא הסוג היחיד שראוי למדדו.

בתורה

משמעת החישה שמאחורי ציר היציבות מפותחת במדידה וגבולותיה הכפייתיים בתקן, אל תכוון; הדרכים שבהן ציר זה כושל ומוגן מקוטלגות באופני הכשל, והטיעון הקלאסי נמשך בדפי השושלת על הובס ועל רגשות מוסריים של סמית.