השאלה השנייה

כרך I בנה מחדש את הכלכלה לעידן המכונות הנבונות; ספר זה שואל מה עולה בגורלם של בני האדם החיים בתוכה. כשהעבודה אינה ממשמעת עוד חיים, משהו אחר חייב להחזיק אדם, ועם, זקופים.

שקלו שמאית תביעות בעיר שדה, בת ארבעים וארבע, מיומנת, זוכה להערכה שקטה, עשרים ושתיים שנה בתוך חיי עבודה שמעולם לא אהבה במיוחד ומעולם גם לא פקפקה בהם. באביב אחד מתחילים המודלים של החברה המעסיקה אותה ליישב תביעות מהר ממנה וביושר רב משלה, ועד הקיץ אין בה עוד צורך. בעולם שתיאר הספר הראשון, שום דבר קטסטרופלי אינו נובע מכך. העודף שיוצרת תזוזתה עולה על פני השטח כרנטה ונלכד לטובת נכסי הכלל; הדיבידנד מגיע אל חשבונה; רצפת היכולת הממשית שתחתיה מחזיקה איתן; חסכונותיה, בהיותם מורווחים, מונחים לגמרי לנפשם. לפי כל אמת מידה שכלכלן יזהה, שלומה טוב. ואף על פי כן, בשעה עשרים לתשע בבוקר יום שני, היא עומדת במטבחה עם קפה שמתקרר, ניצבת מול שאלה שאיש מעסיק לא יענה עליה עוד לעולם במקומה: לשם מה נועד היום הזה?

השאלה שהספר הראשון לא יכול היה לענות עליה

כלכלת האקסיאקרטיה ענתה על שאלתו הראשונה של עידן הבינה המלאכותית: כיצד נוצר העושר וכיצד הוא נחלק כשהעבודה וההכנסה מתפרקות זו מזו? תשובתה נדחסת למשפט אחד. הניחו לשווקים להוסיף ולהתנקות; הניחו למורווח; לכדו את הרנטה הלא מורווחת שהאוטומציה מרכזת; שלמו ממנה דיבידנד לכל חבר; הבטיחו רצפת יכולת ממשית שאיש אינו יכול ליפול דרכה; בלמו ריכוזיות דוהרת בתקרה; והניחו למאזן מחדש, הממושמע בכל צעד באמנה בלתי ניתנת להפרה, לתקן את הזרימות שמדינה עיוורת לכל דבר זולת כסף אינה מסוגלת אפילו לראות. המכונה הזאת פותרת את הבעיה שנבנתה כדי לפתור. השמאית שבמטבחה אינה ענייה, אינה נואשת, אינה מודרת מרווחיה של הכלכלה, ולעולם לא תהיה.

אך היא אינה נענית. אדם סמית, בספר שנחשב בעיניו לחשוב מבין ספריו, כבר ראה מדוע. הערך הכלכלי הוא אמצעי לחיים טובים ולעולם אינו החיים עצמם; מי שמקדיש את מלוא קיומו לרכישתו זוכה, בדימויו חסר הרחמים של סמית, בהמצאות המגינות "מפני ממטר הקיץ, לא מפני סערת החורף". מדינה המשכללת את חלוקת האמצעים ועוצרת שם מיטבה את הממטר והותירה את הסערה בלא נגיעה. חרדה, אובדן תכלית, שחיקתם האטית של מעמד ושל שייכות: אלה אינם מופיעים בשום ספר חשבונות של הכנסה, והם בדיוק מה שהסרת העבודה חושפת.

מכאן השאלה השנייה, ומכאן הספר הזה. כשהעבודה אינה ממשמעת עוד חיים, מה מחזיק אדם, ועם, זקופים? אין זו שאלה פרטית של מזג, שיש להניחה לבעלי הרצון החזק ולהתאבל עליה אצל השאר. היא פוליטית במובן המחמיר ביותר. אקסיאקרטיה מושלת בהסכמתם ובשיפוטם של אזרחיה: הם מצביעים את משקלי צירי הערך, מכריזים על אנטי-ערכים, מערערים על קריאות, ומעמידים את המנגנון לדין ולחשבון. עם מדוכדך אינו מסוגל לאף אחד מאלה. אובדן התכלית מתרחב בקנה מידה; חברה של יחידים נסחפים נעשית חברה נסחפת, טרף קל לכל מי שמוכר משמעות מזויפת במחירים פוליטיים. האדם הזקוף אינו קישוט לחוקה שתוארה בכרך I. הוא תנאי הקדם שלה.

הפיגום שאיש לא הצביע בעדו

כדי לאמוד את השאלה, שימו לב כמה הפקיד כל סדר חברתי קודם, בשקט, בידי שוק העבודה. המשמעות הופקדה בידיו: משלח היד, המלאכה, התחושה שימיו של אדם מצטברים למשהו, באו אצל רוב בני האדם מן העיסוק. המעמד הופקד בידיו: דרגה, כבוד והכרה זרמו מן התואר ומן האומנות, ומשום כך השאלה הראשונה שזרים עדיין שואלים זה את זה היא במה אתה עוסק. המשמעת הופקדה בידיו: יום העבודה נתן לזמן את צורתו, שבוע העבודה את קצבו, הקריירה את קשתה; מיליוני חיים הוחזקו זקופים לא מכוח שכנוע אלא מכוח רכבת התשע. השייכות הופקדה בידיו: בית המלאכה, סבב המחלקה, אולם האיגוד והמשרד היו המקום שבו מצאה הבגרות את חבריה. אף הביוגרפיה הופקדה בידיו: קורות חיים הם סיפור חיים המסופר כולו במשרות.

שום דבר מכל אלה לא תוכנן, ושום אספה לא הצביעה בעדו מעולם. פולני נתן לתהליך את שמו. במרבית ההיסטוריה האנושית הייתה הכלכלה מוטמעת ביחסים החברתיים, שקועה בקרבה, במנהג ובמעמד; חברת השוק ביצעה היפוך יחיד במינו, והיחסים החברתיים הוטמעו בכלכלה במקומה. המשרה חדלה להיות דבר אחד שאדם עושה ונעשתה השלד שעליו נבנה מי שהוא. שוק העבודה נהפך לקיר התומך של הבית החברתי כולו, ונשא משקלים של משמעות, מעמד, משמעת ושייכות ששום שוק לא הונדס מעולם כדי לשאתם.

הקדמונים היו מזהים את ההימור מיד, משום שהבינו את מה שהמודרנים שכחו ושוק העבודה זכר במקרה: האופי נקנה בהרגלה. אריסטו לימד שאנו נעשים מה שאנו עושים שוב ושוב; קונפוציוס לימד שדקדוק משותף של התנהגות, מתורגל יום יום, הוא שמאפשר לעם לשתף פעולה בלא כפייה. במשך שתי מאות תעשייתיות, מקום העבודה היה המקום שבו התרחש התרגול הזה. הוא היה בית הספר הבלתי מוכר של המודרנה להרגל: דייקנות, אמינות, שיתוף פעולה עם אנשים שלא נבחרו, והחוויה היומיומית של להיות נחוץ. תהיה אשר תהיה כל טובה אחרת שהמשרה מנעה, היא סיפקה עיצוב אופי, וסיפקה אותו כמעט לכל אחד. חברה המאבדת את המרגיל שלה חייבת למצוא לעיצוב האופי מקום אחר, או להביט באופי נעשה מקרה של מזל פרטי.

סמית ומרקס, משני קטבים מנוגדים, הזהירו שהקיר היה אכזרי אף בעודו עומד: חלוקת העבודה הותירה את הפועל נכה בשכלו בתיאורו של סמית, "נספח למכונה" בתיאורו של מרקס. ואולם אפילו עבודה מנוולת ארגנה חיים. משום כך הסיכון העמוק ביותר של מעבר הבינה המלאכותית אינו האבטלה, שעליה עונה הדיבידנד, אלא קריסתם של התכלית, המעמד והשייכות שהעבודה סיפקה אגב אורחה, ושעליה שום תשלום אינו יכול לענות. אין זו נוסטלגיה לעמל; איש אינו צריך להתאבל על פס הייצור או על שבוע של שישים שעות. הנקודה קרה יותר: העבודה נשאה את הטובין הללו במקרה, ולכתה מותירה אותם בלא קורת גג. חברה המסירה את הקיר בלא לשאול מה החזיק הקיר תגלה את התשובה בהריסות.

מה שחברה מתגמלת, לכך היא הופכת לאט

הטעם השני לכך שספר זה חייב לעסוק בבני אדם ולא בתשלומים נעוץ בטבעה של המדינה שכרך I בנה. מדינה החשה עשרה צירי ערך, כלכלי, חינוכי, מדעי, דמוגרפי, קוגניטיבי, תשתיתי, יציבות חברתית, אקולוגי, משמעות ואפיסטמי, עושה דבר שאף מדינה קודמת לא עשתה: היא הופכת לנראים, בפומבי וברציפות, את סוגי הערך שהכסף מעולם לא תמחר. מה שהתוצר אינו יכול לראות, איש אינו מושל בו; ומה שאיש אינו מושל בו, ציוויליזציה מכלה בשקט. מדוס לימדה שהוספת זרימת מידע היא בין ההתערבויות רבות העוצמה ביותר העומדות לרשות מערכת כלשהי, ופרסום הערך שעדשת הכסף מסתירה הוא, מילולית, התקנתה של לולאת משוב חסרה. חברה המסוגלת לראות טיפול, למידה, אמון ומשמעות כערך תתחיל לכבד אותם, בלא שתונפק אף גזרה אחת. הקשב הוא העתיק שבתמריצים. מה שחברה מתגמלת, לכך היא הופכת לאט.

שתי משמעות שומרות על הכוח הזה ישר, והן מושלות בכל עמוד שיבוא. ראשית, החיישן מצרפי וסטטיסטי: הוא קורא זרימות והתפלגויות על פני קוהורטות, ולעולם אין הוא פותח תיק על חייו הפרטיים של יחיד. שנית, המשקלים מוצבעים. הערך היחידני סובייקטיבי, והמדינה אינה מתירה לעצמה שום דיוק קרדינלי כוזב באשר למצביו הפנימיים של איש; אך כאשר אזרחים מצביעים את משקלי הצירים, או מכריזים על אנטי-ערך, מכונן המעשה הזה את הערך כאובייקטיבי לצורך ממשל. זהו שלטון עצמי חוקתי, ולא טענת שליט שהוא יודע את הטוב: הקרדינליות שוכנת באפקטים הנמדדים, שהם עובדות, והאגרגציה שוכנת בהצבעה, שהיא בחירה קיבוצית לגיטימית. הפרקים הבאים יעמידו את שתי המשמעות במבחן העומס; כאן די לראות שמדינה חשה משנה את מה שחברה מסוגלת לכבד, ולפיכך, לאורך דורות, את מה שהיא נעשית.

אין משרד למשמעות

בנקודה זו נפתח פיתוי, ועמדתו של הספר הזה מוגדרת בסירובו לו. מדינה המסוגלת להביט בציר המשמעות מתמוטט תילחץ לעשות משהו, והמשהו המוצע הוא תמיד אותו משהו עצמו: להכתיב. תוכניות לימוד של תכלית, חגיגות של שייכות, סיפור רשמי על מהם חיים טובים. כל משרד כזה כושל פעמיים. הוא מייצר משמעות מזויפת, שכן תכלית שמנפיק משרד היא ציות בבגדיה של תכלית; וכליו, משנבנו, נעשים מכונת האורתודוקסיה. אקסיאקרטיה מסרבת לפיתוי מכול וכול. המדינה לעולם אינה טוענת שהיא יודעת את הטוב ולעולם אינה שוטרת מחשבות. אין היא אומרת לך מה להעריך, במה להאמין, או למי להיות. היא מעירה; אין היא מצנזרת. היא מותירה מרחב בלתי-מכוון פתוח במתכוון לגילוי ולמחלוקת. היא מתקנת תנאים, את הרצפה שמתחת לחיים, שווקים ישרים, נכסי כלל של ידע שאינם מורעלים, והיא משחררת את העולם הפנימי.

היא מתקנת את המסגרת; היא אינה מכוונת את חייך.

סירוב אינו אדישות. תיקון תנאים הוא מלאכה ממשית, ורוב הספר הזה מתאר אותה: רצפה המבטיחה יכולת ממשית ולא קיום בדוחק; דיבידנד המנתק את הפרנסה מן ההעסקה בלא לקשור אותה לציות; מעמד שאין הון שיכול לקנותו ואין עוני שיכול לשלול אותו; נכסי כלל של ידע הנשמרים ישרים; וזמן, חומר הגלם של כל חיים נבחנים, המושב אל בני האדם שיחיו אותם. הימורו של התכנון כולו הוא שמשמעות הצומחת בתנאים משוחררים היא היחידה שראוי להחזיק בה, משום שהיא היחידה שהיא באמת משמעות. מדינה יכולה להכשיר את הקרקע. ברגע שהיא מושיטה יד אל הזרע, היא נעשתה לדבר שהספר הזה קיים כדי לטעון כנגדו.

אותה שורה, שהועברה מכרך I, היא מלוא עמדתו של הכרך הזה. שום דבר בפרקים הבאים אינו תוכנית אב לנשמות. השאלה שהם רודפים אחריה היא אם עם שאינו מוחזק עוד זקוף בידי ההכרח יכול להיות מוחזק זקוף בידי תנאים בלבד: אם רצפות, חישה ישרה, מעמד מוגן ואופק פתוח מספיקים. הספר יטען שכן; ויטען יותר מזה, שאלה הם הדברים היחידים שמדינה הגונה הייתה אי-פעם רשאית להציע כדין.

מפת הספר

הטיעון נע החוצה בארבעה חלקים, מן האדם היחיד אל החברה הפתוחה.

חלק I, המרקם, מתחיל היכן שמתחילה כל חברה: באדם אחד, ולאחר מכן בקשרים שאותו אדם יוצר. הוא שואל מהו לחיות בתוך מדינה שחשה, מה מדינה כזאת רואה בחיים ומה אין ביכולתה לראות מבחינה חוקתית; הוא עוקב אחר האדם אל תוך המשפחה ולאורך הדורות, ושואל כיצד אפשר לקרוא ציר דמוגרפי בלא שהמדינה תעז לעולם לצוות מי יינשא ומי יוליד; והוא נחתם בטיפול, אותה כלכלה עצומה ובלתי מתוגמלת של הסיעוד לצעירים, לזקנים ולחולים, שכל סדר קודם צרך אותה בעודו מעמיד פנים שאינה קיימת.

חלק II, השכל, נוטל את חיי הרוח משאין החינוך צריך עוד להצדיק את עצמו כהכשרה למשרה. הוא שואל לשם מה הלמידה מעבר לכשירות תעסוקתית; מה עולה בגורלם של החיים הקוגניטיביים והמדעיים כאשר החקירה היא ערך שהמדינה מסוגלת לראות ולא עלות שהיא סובלת; וכיצד נשמר בתיקונו עולם עובדתי משותף, אותם נכסי כלל אפיסטמיים שכל ציר אחר נשען עליהם בשקט, בלא שאיש ימונה לבעליהם.

חלק III, הזיקה, פונה אל מה שמחזיק בני אדם יחד. הוא בוחן אמון ויציבות חברתית כדברים שמדינה מסוגלת לחוש ולהגן עליהם אך לעולם אינה מסוגלת לייצר; את הבריאות האזרחית, אותו שלטון עצמי רגיל של שכונות, אגודות ועיירות; ואת התרבות ואת ציר המשמעות, שם על התורה ללכת על הרכס הצר ביותר שלה, לכבד את מה שעושה חיים ראויים לחיותם בלא להגדירו לעולם.

חלק IV, החברה הפתוחה, הוא המבחן הקשה. הוא מתעמת ישירות ובאורח חוקתי עם המחשבה החופשית תחת מדינה שחשה; הוא מגן על המחלוקת, על הריבוי ועל המרחב הבלתי-מכוון כמוסדות נושאי משקל ולא כחריגים נסבלים; והוא נוקב בדרכים שבהן התכנון הזה עלול להירקב, זחילת מעקב, אורתודוקסיה, פיתויו של לוח המחוונים, ולצדן ההגנות שנבנו כנגד כל אחת מהן. סיכום שואל אחר כך למה מצטבר הכול: אם התוצאה היא חברה שראוי להשתייך אליה.

הוא מתחיל, כפי שהוא מוכרח, באדם אחד הניצב לפני מדינה שחשה: מהו להיספר, להיות מוגן, ולהיות מונח לנפשך בידי סדר הקורא את הכול חוץ ממך. אל אותו אדם אנו פונים עתה.

בתורה

המכניקה הכלכלית שספר זה מניח מוצגת בכלכלת האקסיאקרטיה; השבר שהצריך את שני הספרים מנותח בהקרע. עשרת הצירים מוצגים בוקטור הערך, ועמדת התיקון בלא ההכוונה בתקן, אל תכוון.