התרבות וציר המשמעות

הנועז והמסוכן שבעשרת הצירים הוא המשמעות: מדינה שאחרי השכר אינה יכולה להתעלם ממנו ולעולם אינה רשאית לנהל אותו. פרק זה מראה מה מודד ציר המשמעות בענווה, מדוע התרבות היא המנוע שהמדינה מממנת ולעולם אינה נוהגת בו, ומדוע התורה מנזרת עצמה מן המשרד שתמיד תתפתה להקים.

מכונאי שכיוון כלי עבודה במפעל גלגלי שיניים במשך שלושים ואחת שנים יוצא לגמלאות באותו חודש עצמו שבו כבה קו הייצור המאויש האחרון. שום דבר בספר החשבונות שלו אינו שגוי. הדיבידנד מגיע; רצפת היכולת הממשית שתחתיו גבוהה משהיה שכרו אי-פעם; חניכותה של בתו אינה עולה דבר. ואף על פי כן, ביום השלישי הרגיל הראשון, בעומדו במטבחו בשבע וחצי בבוקר בלא שום מקום שבו הוא נחוץ, הוא פוגש את השאלה שהשכר ענה עליה במקומו בכל יום עבודה בחייו הבוגרים בלא שנאלץ אי-פעם לשאול אותה: לשם מה נועד יום שלישי? כרך I בנה מחדש את הכלכלה כך שהאיש הזה יהיה מובטח. הוא לא אמר לו, ולא היה יכול לומר לו, מה פשר הבקרים שלו. מדינה שניתקה את ההישרדות מן ההעסקה לא הפיקה בכך חברה של בני אדם משגשגים; היא הפיקה חברה של בני אדם מובטחים העומדים במטבחים. מה שקורה אחר כך הוא נושאו של הפרק הזה, והוא הבעיה הקשה ביותר בספר, משום שהיא הבעיה האחת שעל המדינה לקחת ברצינות ואסור לה לפתור.

החלל שבו היה השכר

קל להמעיט במה שנשא השכר, משום שהכלכלה רשמה בספריה את כספו בלבד. אצל רוב בני האדם בשתי המאות האחרונות סיפקה ההעסקה בשקט את הפיגום של חיים: טעם לקום בבוקר, מבנה ליום, דרגה הקריאה לזרים, עמיתים שנעשו משפחה שנייה, ותשובה מוכנה לשאלה החברתית העתיקה מכול, במה אתה עוסק? השכר מישמע את הזמן, ובמשמעו את הזמן סיפק תכלית בהנחה; לא היה צורך לבחור משמעות משום שהייתה משמרת. כאשר הקרע של הבינה המלאכותית נוטל את השכר ממרכז החיים, כל הפיגום הזה יורד עמו, והעברות ההכנסה של כרך I, הדיבידנד והרצפה, מחליפות את הכסף בלבד.

אף השווקים לא ימלאו את החלל היטב, ומקורותיה של התורה אומרים מדוע. פולני הזהיר שהגדרה כספית טהורה של האינטרס היא חזון מעוות של חיי אדם; לטובין החברתיים ולנושאי המשמעות אין דובר שוק משלהם, משום שהם מוחזקים בדיוק במה שבני אדם לא ימכרו. מה שהשוק כן מספק, בשפע, הוא הדימוי הכוזב: מוצרי קשב המהונדסים כדי שיורגשו כתכלית, משחקי מעמד המתומחרים לפי שעה, ושייכות במנוי. אלה מתנקים, כדרך השווקים; לתורה אין טענה נגד חוקיותם. אך ישות מדינית שמדדה את מצבה על תשעה צירים והותירה את העשירי אפל עשויה לצפות בכל מדד כלכלי עולה בעוד עמה מתרוקן בשקט, ולא יהיה בידה מכשיר שאפילו רושם את האובדן. משום כך המשמעות היא ציר של וקטור הערך מלכתחילה: לא משום שהמדינה מסוגלת לייצר אותה, אלא משום שמדינה חשה שאינה מסוגלת לראות אנומיה עיוורת בדיוק במקום שבו נשברות חברות שאחרי העבודה.

הציר המסוכן מכולם

להציב את המשמעות על לוח מחוונים של ממשל פירושו ללכת אל שפת הצוק, והתורה הולכת לשם בעיניים פקוחות. כל זוועה של מדינאות מודרניסטית גבוהה החלה בפקיד שהאמין כי ביכולתו לקרוא נשמות ובתוכנית שהציעה לשפר אותן. לפיכך ציר המשמעות בנוי תחת המשמעת החמורה ביותר בכל תורת המדידה. סמית שרטט את הקו המכונן: אין לסחוט חסד בכוח, משום שעצם היעדרו אינו גורם נזק חיובי ממשי; הוא הקישוט המייפה, לא היסוד התומך. המשמעות שייכת כל כולה לספירה ההיא. הכללים המושלים בה לעולם לא יוכלו להיות מדויקים, מחייבים וכופים, כדרך שכללים נגד נזק רשאים להיות; לפי האמנה, ציר המשמעות אינו נושא משקל כופה כלל, ושלמות מטרית עליו אסורה מכול וכול, שכן לשלוט ברפוי באמצעות מד מדויק פירושו דיוק כוזב שהועלה לדרגת ממשל. התורה דוחסת את המשמעת כולה למשפט אחד: המדינה רשאית לראות משמעות; לעולם אין היא רשאית לכפות עליה.

אף הראייה עצמה תחומה. החיישן מצרפי וסטטיסטי; הוא קורא זרימות והתפלגויות, לעולם לא פנקס של חייהם הפרטיים של יחידים. אין ציון משמעות לאדם, ולעולם לא יוכל להיות, מן הטעם העמוק ביותר שהתורה יודעת: הערך היחידני סובייקטיבי, ואין מכשיר רשאי לזייף דיוק קרדינלי בדבר מצב פנימי שאין לו מושא התנהגותי. מה ניתן לקרוא ביושר, וכיצד, הוא השאלה הבאה.

מה שהחיישן רשאי לקרוא

ציר המשמעות רץ על מדדים חלופיים צנועים, שכל אחד מהם נבחר משום שהוא ניתן לצפייה בלא חדירה, וכל אחד מדווח כשאי-ודאותו גלויה לעין. הראשון הוא ההשתתפות בפעילות נושאת משמעות: הזרימות המצרפיות דרך אגודות, קהילות של אמונה, מקהלות, סדנאות, ליגות וטיפול מתנדב, התנועה הנראית של חיים המאורגנים סביב משהו. השני הוא התכלית שבהעדה: דיווחיהם של האזרחים עצמם, הנאספים תחת אמת המידה של הצופה הנטול פניות שכוננה תורת המדידה של כרך I, מתוקנים להטיות הבנויות אל תוך האמפתיה, ומתפרסמים אך ורק כרצועות ועם רצפה מפורשת של אי-אפשרות הסקלר המדויק, לעולם לא כמספר מדויק כוזב; הרמוניה, לא אחידות, היא כל המבוקש. השלישי הוא האות השלילי: האנומיה כסטטיסטיקה, ההתפלגויות ברמת הקוהורטה של ההתנתקות, של תחלואות הייאוש ושל ההסתגרות, שחברה משילה כנתונים הרבה בטרם תקרא להן משבר. מכשיר רביעי, דק יותר, בא מנורת׳: האמונה העמוקה מתגלה במה שבני אדם מוכנים לשלם או לוותר עליו כדי לפעול לפיה, ואותו ביקוש בעל שיפוע שלילי לאמונה מפיק אות סודר של כמה משמעות מחזיקה אוכלוסייה, בלא שיתבקש איש אי-פעם לתת ציון לתחושה.

שלוש משמעות נוספות שומרות על יושרה של הקריאה. סטייה בין מה שקוהורטה מדווחת שהיא חשה לבין מה שמצבה היה מצדיק נחשבת לאזעקה ממדרגה ראשונה, לא לרעש שיש למצע ולהעלים. שום משרד אינו רשאי לגזור מראש במה מתבטאת המשמעות; הגדרתו הפועלת של הציר מכוננת באורח אינדוקטיבי מן ההעדות המצטברות של הנמשלים ונותרת ניתנת להפרכה אל מול הרגש החי, כך שהקטגוריה עוקבת אחר בני האדם ולא בני האדם נאלצים לעקוב אחר הקטגוריה. וערוץ של סרבנות מצפון בנוי אל תוך הציר עצמו: חיים שאינם ניתנים לקריאה בשום מדד חלופי ציבורי, שאינם מצטרפים לשום דבר נמדד, שאינם מדווחים דבר קריא, אך שנכתבו בידי מי שחי אותם, נקראים כמשמעות נוכחת, לא כמשמעות נעדרת. המתבודד, בעל הדעה החורגת, ומי שהוא פשוט פרטי, אינם גירעונות. מדינה שאין ביכולתה לכתוב את השורה הזאת בספריה שלה אין לה עסק בניהולם.

התרבות, המנוע שהמדינה מממנת ולעולם אינה נוהגת בו

אם המדינה אינה מסוגלת לייצר משמעות, מי כן? התשובה הישרה היא זו שכל ציוויליזציה נתנה: התרבות. פולחן, סיפור, מלאכה, חג, אמונה, משחקים, מוזיקה, כל המנגנון המורש שבאמצעותו ייצרו בני אדם מאז ומעולם משמעות והעבירו אותה בין הדורות. אריסטו עומד בראש הטיעון הזה: השגשוג אינו מצב שמקבלים אלא פעילות שמבצעים, והיכולות שהוא דורש נרכשות כדרך שנרכשות כל המעלות, בתרגול; נעשים נגני קתרוס בנגינה בקתרוס, ושופטים של דבר מה בעשייתו. קונפוציוס בנה פילוסופיה פוליטית שלמה על אותה תובנה עצמה מן הצד האחר של העולם: בני אדם מעוצבים בפולחן ובתרגול, וסדרו של מושל אפקטיבי מכוח מה שהוא מגלם ולא מכוח מה שהוא מצווה, וזה בדיוק הטעם שבגללו אין לצוות על עיצוב האופי שיהיה. התרבות, לפי ראייה זו, אינה קישוט על חברה; היא מגרש התרגול שבו לומדים חיים לומר משהו.

תפקידה של המדינה נובע מכך בבהירות בלתי רגילה, משום שהוא התפקיד האקסיאקרטי הכללי המוחל על מקרהו העדין ביותר: תקן תנאים, לעולם אל תכוון חיים. הישות המדינית רשאית להצביע לציר המשמעות משקל כבד, והצבעה זו, ככל הצבעת משקל, מכוננת את סדר העדיפויות כאובייקטיבי לצורך ממשל; אפקטים על הציר נקראים אז כעובדות. אך המשקל מתיר אך ורק את הכלים הרכים: מימון האולמות, נכסי הכלל, החגים, הכלים והארכיונים; הנמכת החיכוכים המונעים מן התרבות להתרחש; ושמירה על מרחבים פתוחים בכל עיירה שבהם אפשר לתרגל משהו. מה שהתרבות אומרת, מעריצה, מלגלגת עליו או נעשית, אינו עניינה של המדינה, והיוקרה המורווחת של כל אמן ושל כל מסורת מונחת לגמרי לנפשה; רק צווארי בקבוק לא מורווחים, הרנטות השומרות בשער על התרבות, נלכדים ככל רנטה אחרת. ערנות אחת מורשת ממקיאוולי: החסות אף היא נתיב השתלטות, ואיל הון המספק באורח פרטי את משמעותו של עם מייצר לעצמו נאמנים; החיישן קורא תלות תרבותית מרוכזת כאות ריכוזיות ככל אות אחר. אך התיקון לתרבות שהשתלטו עליה הוא עוד תרבות, ממומנת רחב יותר, לעולם לא חלופה ממלכתית בעלת מסר.

המשרד המנוזר

כאן עומד הפיתוי שהפרק הזה קיים כדי לסרב לו. מדינה המסוגלת לראות גירעון משמעות על לוח המחוונים שלה עצמה תיתבע, במוקדם או במאוחר ובידי קולותיה האנושיים ביותר, לסגור את הפער: דת אזרחית, ייעוד לאומי, תוכנית לימודים של תכלית, תשובה מהונדסת ליום השלישי של המכונאי. סירובה של התורה מוחלט, והוא מעוגן במקורותיה שלה. מיל קרא למדינה המעצבת את עמה להיות דומה זה לזה בדיוק עריצות על הרוח, יהיו כוונותיה של התבנית אשר יהיו; משרד למשמעות הוא אותה עריצות בשם ידידותי. וסעיף אורליוס שבחוקתה של התורה נוקב בסכנה המדויקת: מרקוס אורליוס, העדין שבמושלים הפילוסופים, הוא שרדף את הנוצרים מתוך תחושת חובה חגיגית. תוכנית כנה, נאורה ונתמכת ברוב של תכלית רשמית אינה המקרה הבטוח; היא התצורה המסוגלת ביותר למסד שגיאה, ולכן ככל שהצעה כזאת נהנית מהסכמה רחבה יותר, כן כבדה יותר הביקורת היריבית שתעמוד בפניה. המדינה לעולם אינה טוענת שהיא יודעת את הטוב. אין היא אומרת לך מה להעריך, במה להאמין, או למי להיות. אפילו משקל כבד שהוצבע לציר המשמעות אומר רק שלישות המדינית אכפת אם המשמעות פורחת; אין הוא אומר דבר, ולעולם לא יוכל להיאלץ לומר דבר, על מה שהמשמעות חייבת להיות. מתחת לכל משקל ציבורי שוכן הרובד המוגן של הערך הפרטי, שווקטור הממשל אינו רשאי לדרוס לעולם: לשם מה נועדו חיים, מוכרע בתוך החיים.

לשמור על פוריות הקרקע

מה שנותר למדינה הוא חקלאות, לא אדריכלות: היא שומרת על פוריות הקרקע ואינה מתכננת את הצמח. ארבעה חומרי הזנה מצויים בפועל בכוחה. זמן, משום שהדיבידנד והרצפה משיבים לבני אדם את השעות שרעיעות השכר בלעה, והמשמעות עשויה משעות שלא נמכרו. ביטחון, משום שאדם החי בפחד סוגר מראש כל חניכות ארוכה אל תכלית, והרצפה היא שמוציאה את הפחד לגמלאות. מרחבים, משום שתרגול זקוק למקומות, והציר התשתיתי סופר את נכסי הכלל שבהם התרבות יכולה להתרחש. ופתיחות, משום שצורות החיים שיישאו משמעות במאה שאחרי העבודה טרם הומצאו ברובן, ומשום שכפי שהתעקש האייק, רוב אינו יכול להצביע אלא על מה שכבר נוסה ונודע. לפיכך המרחב הבלתי-מכוון מוחזק פתוח במתכוון, מעבר להישג ידם של כל משקל וכל תוכנית מיטיבה, כמרחב שבו יכולים להופיע תרגולים חדשים, טקסים חדשים ותשובות חדשות ליום שלישי בטרם ידע איש לבקש אותם. היא מתקנת את המסגרת; אין היא מכוונת את חייך: בשום מקום אין המשפט הזה נבחן בחומרה רבה יותר מכאן, ובשום מקום אין חשוב יותר שיעמוד.

כעבור שנתיים מלמד המכונאי חוג מתכת בסדנה ממומנת שלושה בקרים בשבוע, ומשקם שעון כנסייה שאיש לא ביקש ממנו לשקמו. שום תוכנית לא הקצתה לו את זה; שום מד לא נתן לזה ציון; אי-שם בתוך רצועה מצרפית, בלא שייראה ובלא שייקרא בשם, זרימת ההשתתפות של הקוהורטה שלו נעה מעט כלפי מעלה. טביעות אצבעותיה של המדינה מצויות על האולם, על המחרטה, על הבקרים הפנויים ועל הביטחון שאפשר לו לנסות, ועל שום דבר אחר. זוהי מלוא התאוריה של ציר המשמעות, המבוצעת בקנה מידה של יום שלישי אחד.

בתורה

הגבול המתיר למדינה לראות משמעות ולעולם לא לכפות עליה משורטט במדידה ומוכלל בתקן, אל תכוון; הארכיטקטורה המוסרית שמאחורי ספירת המוסר עוברת דרך סמית של רגשות מוסריים, ומקומו של הציר בווקטור מוצג במודל הערך.