חברה שראוי להשתייך אליה

השאלה השנייה שאלה מה מחזיק אדם, ועם, זקופים כשהעבודה אינה ממשמעת עוד חיים. סיכום זה אוסף את התשובה, מודה במה שנותר בלא הוכחה, ופותח את הדרך אל שאלת הכוח.

כרך I נחתם בתוך יום עבודה רגיל, משום שכלכלה ממשית בדיוק כמידת הבוקר שבתוכה. חברה ראויה לאותו מבחן עצמו, אך בקצה האחר של השעון. עתה ערב: השעה שאליה נהג השכר לשחרר בני אדם, עייפים וספורים, ויומם כבר מוצדק בעצם העובדה שנמכר. בחברה שספר זה תיאר, ערבו של איש אינו מגיע מוצדק מראש. היום מוכרח היה להיות בעל משמעות בתנאיו שלו, שאם לא כן לא היה בעל משמעות כלל. זה מלוא הקושי, וזו מלוא הנקודה.

מה שהחזיק המרקם

המבוא הציב את השאלה השנייה וסירב להניח לתשובה הכלכלית לעמוד במקומה. חלק I עקב אחר חוט החיים הרגילים: אדם הקריא למדינה במצרף בלבד, לעולם לא כתיק; משפחות שהוסר מהן הפחד שארגן אותן פעם, במדינה הבונה את התנאים לדורות ואינה מפקדת עליהם לעולם; והטיפול, שהורם מן הבלתי-נראות אל ספר החשבונות, שם נחשב עשור של בת לצד אב הולך ונחלש, סוף סוף, לתרומה שהיה מאז ומעולם. חלק II פנה אל השכל: הלמידה נותקה מן הכשירות התעסוקתית והושבה אל תכליתה הישנה יותר; החיים המדעיים והקוגניטיביים מומנו כיכולת ולא כתוצר; ונכסי הכלל האפיסטמיים נשמרו ישרים בהערה במקום בצנזורה. חלק III בחן את הזיקה: האמון כציר הנושא, הבריאות האזרחית כדבר שמתרגלים ולא כדבר שמצהירים עליו, והתרבות תחת ציר משמעות המודד אם התכליות משגשגות בלא להתיימר ולו פעם אחת לומר מה עליהן להיות. חלק IV הלך על הקצה: המחשבה החופשית תחת מדינה שחשה, המחלוקת והריבוי החוסים במרחב שהושאר בלתי נקרא במתכוון, ולבסוף הקטלוג הכן של הדרכים שבהן עלול כל זה להירקב, כל כשל מזווג עם הגנתו. אין צורך לשוב ולומר אף אחד מן הפרקים האלה. מה שצריך להיאמר הוא למה הם מצטברים.

מה מחזיק עם זקוף

הם מצטברים לתשובה מרובעת. ראשית, רצפה המסירה את הפחד. לא נוחות, לא שפע: אותו פחד מסוים ופיזיולוגי מנפילה אל מחוץ לחיים, שמישמע את המאות התעשייתיות ועיוות אותן בעת ובעונה אחת. אדם שאין פגע רע מסוגל להחריבו עומד אחרת, מתמקח אחרת, וכפי שידעו המוסרנים הישנים, שופט אחרת; בצופה הנטול פניות של אדם סמית תמיד היה קל יותר להיוועץ על קיבה מלאה. שנית, צירים ההופכים תרומה בלתי נראית לנראית. השכר הכיר ברצועה צרה אחת של תועלת אנושית והניח לשאר, לטיפול, להוראה, לתיקונן של שכונות ושל בני אדם, לדעוך אל החושך. עשרה צירים מרחיבים את הצמצם; הצבעת המשקל מוסרת את הצמצם עצמו לידי האנשים החיים באורו. שלישית, חיים אזרחיים שיש בהם מה להפסיד. ההצבעה בסדר הזה אינה בוחרת מנהל אחת לכמה שנים; היא מכוננת את עצם מסגרת הערך שהמדינה מאזנת, ומשום כך טופלה האדישות בפרק הקודם כפצע ולא כמצב רוח. ורביעית, עולם פנימי שהונח לנפשו. המדינה חשה זרימות, לעולם לא נשמות; מעירה, לעולם אינה מצנזרת; מתקנת תנאים, לעולם לא בני אדם; ומחזיקה מרחב אחד של החיים מחוץ לראייתה שלה לצמיתות, מתוך הודאה עומדת שאין היא יודעת את הטוב ואל לה להעמיד פנים לעולם שהיא יודעת. הסירו אחד מארבעת אלה והמבנה שוקע. רצפה בלא הצירים מגדלת עם שבע וחסר תכלית; הצירים בלא ההצבעה מגדלים שינון עיקרי אמונה של שליט; ההצבעה בלא העולם הפנימי החופשי מגדלת עריצות של כנים. יחדיו הם מה שהיה השכר פעם, בלא השוט שהשכר היה.

מה היא מבקשת, ומה היא מסרבת לבקש

כל חברה היא עסקה, וזו מפורשת בתנאיה במידה בלתי רגילה. היא מבקשת מחבריה להתייצב לכינון הערך: להצביע משקלים, לערער על קריאות שהם מאמינים כי הן שגויות, להעיד ביושר, ולשאת את השכן שפריחתו לובשת צורה שאינה לרוחם. היא מבקשת מהם לקבל שהלא-מורווח אינו שלהם, שהתקרה מחייבת אף את הראויים להערצה, ושהמסגרת תתקן לעתים בדרכים שיעלו להם ביוקר אישית. בקצרה, היא מבקשת אזרחות, במובן ישן וכבד יותר מן המשמעות הדרכונית של המילה.

ואת כל השאר היא מסרבת לבקש. אין היא שואלת במה אתה מאמין, ולעולם אינה בודקת. אין היא מבקשת שתכיר טובה; הדיבידנד הוא זכות ולא חסד, ואין מוציאים על זכויות חשבונית. אין היא מבקשת שתהיה יצרני, או משופר, או קריא, או אפילו סביר. אין היא מבקשת שמשפחתך תלבש צורה כלשהי, שלמידתך תשרת שוק כלשהו, שדיבורך יעמוד במבחן כלשהו זולת זה שכל סדר חופשי מציב, שלא יגרום נזק בר-הוכחה. ומעל הכול היא מסרבת לשאול את השאלה שכל סדר שביקש לשכלל את האדם, מן הרפובליקה של אפלטון ועד האדם החדש המהונדס, לא היה מסוגל שלא לשאול: מי עליך להיות? המדינה החשה מכול נבנתה, במתכוון ובכל רובד, להיות המדינה המתיימרת פחות מכול. היא מתקנת את המסגרת; היא אינה מכוונת את חייך.

יום שלישי

שקלו אישה בת חמישים ושלוש, בעיר בינונית, ביום שלישי בלתי מסוים. היא הייתה סדרנית לוגיסטיקה עד שמערכות הניתוב חדלו להזדקק לה, דבר שהפחיד אותה כשנה, לפני עשור, ולא הפחיד אותה מאז; הדיבידנד מגיע כדרך שמגיעים המים, בלא שאיש מעיר על כך. את הבוקר היא מבלה עם אביה, המאבד את מילותיו. קשה, וזה שלה, ואין זה בלתי נראה: הטיפול שהיא נותנת נרשם, במצרף, כחלק ממה שחברתה סופרת כעושרה, ושירותי ההפוגה ההופכים אותו לנסבל קיימים משום שהציר הקורא את הטיפול הפך את העומס לקריא בטרם שבר אותה. בצהריים היא מלמדת ניווט לפי כוכבים בבית הלמידה השכונתי, מיומנות שאין בה שמץ של כשירות תעסוקתית, לאחד עשר אנשים הרוצים בה מאחת עשרה סיבות. אחר הצהריים היא הולכת אל בית העם, משום שסבב הצבעת המשקל פתוח ויש לה דעות: לדעתה נוהגים בציר האקולוגי בשאננות, והיא אומרת זאת, לפרוטוקול, בדיון שיזין את ההצבעה. הערת מדינה על טענה ששיתפה בשבוע שעבר התבררה כנכונה, מה שמרגיז אותה, וגם את זה היא אומרת. בערב היא הולכת לאן שהמדינה אינה הולכת: חדר אחורי, מיזם, חבורת ידידים העושה דבר מה בלתי נקרא, בלתי מנוקד ובלתי מוסבר, שהוא אולי מקהלה, אולי כפירה, ואולי שניהם. איש לא ישאל לעולם. אחר כך היא שבה הביתה על פני חלונותיהם המוארים של אנשים שאין היא מכירה ואין היא פוחדת מפניהם, וזוהי, אם דוחסים את כל הספר הזה לשורה אחת, צורתו הנראית של כל מה שטען.

ההימורים הפתוחים, והדרך אל הכוח

היושר לבסוף, כתמיד. חברה זו נשענת על הימורים שאין ביכולתה להוכיח עדיין. העמוק שבהם הוא המשמעות: התכנון מסוגל לבטל את הפחד, לממן תרבות, להרחיב את ההכרה ולפנות את הקרקע, אך אין הוא מסוגל לסנתז טעם לחיות, והוא מהמר על האמונה שבני אדם חופשיים, נטולי פחד וגלויים זה לזה יגדלו לעצמם טעם משלהם. השני הוא עמידותו של הריסון: אם המרחב הבלתי-מכוון והעולם הפנימי החופשי מסוגלים לשרוד דורות של רובים שכוונתם טובה ושל חיישנים שיכולתם הולכת וגוברת, שאלה שהאמנה עונה עליה על הנייר ורק הזמן עונה עליה בפועל. את השלישי הוא יורש מכרך I: שאפשר באמת להחזיק את המורווח ואת הלא-מורווח בנפרד תחת לחץ. ההימורים הללו מונחים בגלוי, נבחנים בסימולציה בטרם ייבחנו על החיים, ושמורים בהגנות שמנה הפרק האחרון; אך הימור שהונח ביושר הוא עדיין הימור, ועל הקורא לסגור את הספר הזה בידיעה הזאת.

שאלה אחת נותרת, והיא העתיקה שבשאלות. רצפה, הצבעה, אמנה ועולם פנימי שהונח לנפשו: כל זה מניח שהכוח החש והמאזן הוא עצמו מכונן, מרוסן ובר-הסרה, שהמכשיר ניצב מעל בני האדם ושום אדם אינו ניצב מעל המכשיר. כרך I בנה מחדש את הכלכלה; ספר זה בנה מחדש את החוזה החברתי שהכלכלה יושבת בתוכו. מה ששניהם עדיין לא עשו הוא להביט בעיניה של המדינה עצמה: מי נושא משרה, מי משגיח על המשגיחים, כיצד מוענק הכוח, כיצד הוא מחולק, מבוקר וניטל. זו מלאכתו של הספר השלישי, מדינת האקסיאקרטיה.

והנה, אם כן, תשובתה של השאלה השנייה, קצרה בסופו של דבר כמו השאלה עצמה. מה שמחזיק עם זקוף כשהעבודה כבר אינה עושה זאת הוא מה שהחזיק אותו בטרם הומצאה העבודה ומתחתיה כל העת: להיות חשובים זה לזה, ולהיות חופשיים. החברה המתוארת בעמודים אלה אינה יוצרת אף אחד משני אלה. היא מסירה, אחד אחד, את הפחדים, את העיוורונות ואת ההתיימרויות שעמדו בדרכם, ואז, וזה הקשה מכול לכל מדינה שנבנתה אי-פעם, היא עוצרת. חברה שראוי להשתייך אליה אינה חברה הנותנת לחבריה חיים. היא חברה שסוף סוף מפנה את הדרך לחיים שהם ניסו לחיות מאז ומעולם, ועומדת על המשמר בפתח בעודם חיים אותם.

בתורה

מצע הערך שספר זה ניצב עליו מוצג בוקטור הערך, והגבולות שאין לפגוע בהם בהאמנה; מלוא קשת הטיעון, מן הקרע ועד לבעיות הפתוחות, עוברת דרך המערכת, והקרקע הכלכלית שמתחתיה היא כלכלת האקסיאקרטיה.